ליל השימורים הראשון שלי עבר בתא הנידונים למוות שבבית הסוהר המרכזי בירושלים.

הייתי רב בתי הסוהר מטעם הועד הלאומי לכנסת ישראל. כשקיבלתי את המנוי ב-1946, אחרי ששוחררתי משירות בצבא הבריטי, הודעתי לממונים על שירות בתי הסוהר שלא אנהל את שירותי בכלא ירושלים כי לא רציתי ליטול מהרב אריה לוין שירות זה שעסק בו עוד שנים קודם לכן. לליל הסדר הזה באתי לתא הנידונים למוות, היות והסדר שלהם נוהל בנפרד מהסדרים של שאר האסירים. כל מה שקשור לנידונים למוות- רק אני [הרב גולדמן] הייתי הרב המטפל. 

במשרדי עבד יהודי ירושלמי זקן, תלמיד חכם גדול ונכבד אשר בהעדרי מהמשרד קיבל את הידיעה שהגיעה ימים ספורים לפני הפסח, שיהיה צורך לסדר סדר נפרד לנידונים למוות בכלא ירושלים ויש לדאוג לעוד רב. הוא פנה אלי בבקשה לזכותו במצווה זו, הפציר בי והסכמתי. והנה ממש בערב פסח, גילה לי את הסוד מדוע הוא מבקש לערוך את הסדר, כדי שיוכל להשפיע על הנידונים למוות לחתום על בקשת חנינה.

"ואיך תעשה זאת"? שאלתיו

"פשוט, אפציר, ואתחנן ואתווכח איתם בטוב, ואם יהיה צורך- בביזיון, שיסכימו" כך אמר. 

ידעתיו כי יהודי רגזן ועקשן, וידעתי בדיוק את מידת האפשרות שיוכל להשפיע על הבחורים בכיוון הנזכר לעיל. אמרתי לו: "אם חס וחלילה נחרץ גורלם, אתה מבין כי תקלקל להם את הסדר האחרון בחייהם, ובמקום לגרום להם נחת רוח- תגרום להם עוגמת נפש וצער! ואין מקום שתהפוך להם את ליל הסדר לליל ויכוחים!"

הוא עמד בעקשנותו ואמר שלא ירפה מהם, אפילו אם יצטרך כל הליל להתווכח עד שיצליח. או אז הודעתיו שלא אתן לו לנהל את הסדר, ובעצמי אנהל את הסדר. 

על קורות ליל הסדר של שנת תש"ז  [1947], אייחד את הדיבור שכן מה שהתרחש בו היה חלק מה"אני מאמין" של אסירי המלכות. 

אותה שנה ניהלתי סדר עבור חמישה נידונים למוות: דב גרונר, משה ברזאני, אליעזר קשאני, מרדכי אלקחי ויחיאל דרזנר. מאיר פיינשטיין טרם הועבר לכלא ירושלים מבית הסוהר הצבאי [הוא היה בבית חולים לאחר התאוששות]. 

הנידונים למוות לא הכירוני ואני לא הכרתים. חששתי כי אי-הכרות זו תציב מחיצה בינינו, ורציתי שליל הסדר יתנהל באווירה נוחה. והנה קרה המקרה הבלתי צפוי, שהסיר את המחיצה הזאת בינינו. [הסיפור שלהלן]

כשהגעתי לתחום בית הסוהר, פניתי ראשונה לביתו של המפקח הכללי של בתי הסוהר בארץ [מייג'ור ברומפילד], והוא פקד על קצין מסוים לטפל בכל ענייני הצרכים של אותו הלילה. אותו קצין בריטי צעיר, שלא הכרתיו מקודם, פתח בפני את תא הנידונים, הוציא מתוכו אלי לפרוזדור את חמשת האסירים הנידונים, ובזה לכאורה סיים את תפקידו. 

לא היה זכר לשולחן, כסאות, מצרכי הסדר שסופקו על ידי מראש. כשהערתי על חסרון זה לקצין, הוא השיב לי בשחצנות: "יקבלו רק מה שיבקשו: ביקשו רב, הבאנו רב. רוצים עוד משהו, שיבקשו". כל הויכוח הזה היה לעיני הנידונים. 

ידעתי שהבחורים לא יבקשו דבר. הם דבקים בעקרון שאין מבקשים שום טובה מהאויב. ומאחר שנוכחתי לדעת שכל כוונתו של הקצין השחצן הייתה להקניט את הבחורים ולהתגרות בהם, אמרתי לו: "אני הוא העורך את הסדר ולא הם. ואני דורש ממך שתביא מיד את כל מצרכי הסדר ששלחתי יחד עם שולחן וכסאות". כשהמשיך להתעקש, הודעתי לו: "החזירני מיד לקצין הממונה עליך". אז עזב את החדר מתוך רוגז וחזר עם כמה אסירים יהודים שהביאו כל הדרוש לסדר. כשעניין זה סודר, פנה אלי בנימת לעג ובהכנעה מאוסה ושאלני: "היש עוד דרישה לאדוני?" עניתיו: "כן". "ומה היא?" שאלני.

ואז, בהרימי קולי עניתי לו באנגלית: "Now get out, and don't come back!". 

והוא אמנם מיהר להסתלק ולא שב עוד. 

אני מספר את האפיזודה הזאת מפני שהמעשה אירע לעיני הנידונים והטון החריף והתקיף שלי, הסב סיפוק רב לבחורים. ובשבילם החל הסדר האחרון בחייהם בתרועת ניצחון על אויביהם. וכך מצאתי שפה משותפת איתם. וכשהגענו באמירת האגדה לפסקה: "ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים, הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים", והזכרתי פירושו של אחד מגדולי המפרשים שכוונת הדברים שלו שוחררנו מעבדות בחסד פרעה, היינו משועבדים לו לנצח - וחייבים לו תודה על שחרורנו. ודבר זה היה בו כדי לפגוע בחרותנו, בעצמאותנו, כי יחד עם הכרת טובה היינו מטבע הדברים נכנעים לרצונם של מיטיבנו. 

כשסיימתי דבריי אלה אמר דב גרונר: "חבל שאין מנהיגי הישוב איתנו כאן לשמוע דבריך אלה". 

עקרון זה, שלא לבקש טובה כלשהי מהאויב- לא היה בו סתם עקשנות מצידם של בחורינו, שלא ביקשו אפילו על חייהם. עם עקרונות לא מתפשרים. 

בקיץ 1946 נפגשתי שלוש פעמים עם גנרל ברקר, במשרדו בבניין המלך דוד בירושלים, לדיון בעניינים הנוגעים לתפקידי כרב בתי הסוהר ומחנות המעצר וכרב צבאי בפועל לכוחות הבריטיים בא"י ועבר הירדן.

הפגישה הראשונה נועדה להשגת חנינה ל-18 חברי הלח"י [ארגון לוחמי חירות ישראל], שדינם נגזר למיתה בשל השתתפותם בהתקפת בתי המלאכה של הרכבת בחיפה בחודש יוני 1946. 

(כשהרב גולדמן ביקר את ה-18 בבית הסוהר המרכזי בירושלים, מצב רוחם של הנידונים למוות הנ"ל, לא היה מרומם. ואז אמר להם אבא "אתם תזכו לחנינה"- בלי שידע אם כך יהיו הדברים. ואז שאלו אותו- מניין לך? השיב להם הרב- שח"י בגימטריה, 18. ומכיוון שאתם 18- ח"י הוא לא מת. ומצב רוחם השתפר מאוד! הם נתפסו בנסיגה מהפעולה של פריצת כלא עכו- היה מחסום של הצבא הבריטי וכולם נתפסו).

פסק דינם הועבר לאישורו של הגנרל ברקר. 

לאחר שביקרתי אותם בכלא עכו, מתוקף תפקידי כרב בתי הסוהר, לאחר שובי לירושלים, שמעתי מפי הרב הראשי יצחק הרצוג, תלונה קשה על גנרל ברקר, מפקד הצבא הבריטי בא"י. מיד עם פרסום גזר הדין המוות, פנה הרב לגנרל ברקר שבסמכותו לאשר או לבטל את גזר הדין, בבקשה להתקבל לפגישה אצל הגנרל. והגנרל, לא רק שלא נענה לבקשת רב, אלא לא טרח אפילו לאשר את קבלתה. 

גנרל ברקר נחשב ל"המן"  של הימים ההם, אשר נקט יד חזקה ביותר נגד "הישוב", גזר חרם על הישוב, ונמנע מכל פגישה או מגע עם מנהיגיו. אף על פי כן, הבטחתי להרב, אנסה להיפגש עמו בקשר לקבלת הרב על ידו.

מפקדת הצבא הבריטי שכנה באותם ימים במלון המלך דוד. עליתי מיד ללשכתו של הגנרל ונתקבלתי על ידי עוזרו, קצין בדרגת בריגדיר שתוארו היה officer in charge of operations, קצין מבצעים. הוא היה היפוכו של גנרל ברקר. איש אדיב, שדגל בכלל המקובל בצבא הבריטי- קצין צריך להיות ג'נטלמן ומנומס [את חולשתו זו, ניצלתי בהזדמנות אחרת, והצלתי את הפלמ"ח מליפול בידי הבולשת הבריטית. עוד יסופר במקום אחר. 

סיפרתי לבריגדיר מטרת בואי. הוא ביקשני להמתין, נכנס ללשכת ברקר, יצא ואמר "הגנרל מבקש שתכנס אליו".

נכנסתי. 

הגנרל ניגש מיד לעניין ובמילים קצרות אמר: "פסק דין של בית דין צבאי, אישורו או דחייתו הוא עניין צבאי בלבד, ומה יכול הרב הראשי להוסיף לבירורו?"

השיבותי כי כמובן לא אעיז לשאול את הרב הראשי לשאול שאלה זאת, אשר עליה יוכל רק הוא להשיב. וכרגע בקשתו היא כי תנתן לו הזדמנות לעשות כך". 

מבלי להתייחס לדבריי, המשיך הגנרל ואמר " אם חושבים קומץ קטן של אנשים מטורפים

 mad men  [הנידונים למוות], הסבורים הם כי מסוגלים הם לאיים על האימפריה הבריטית בדרכי טרור? הם בהחלט מטורפים!"

נאחזתי בדבריו אלה של הגנרל והשיבותי: "אולי את זה, גופא, ירצה הרב להגיד- שאין מקום להעלות מטורפים, בלתי שפויים לגרדום!".

הגנרל נעץ בי מבט חודר (שאומר- תפסת אותי במילתי!) וענה: "אמור לרב הראשי כי קיבלתי את מכתבו, אך זהו עניין לצבא בלבד לענות בו ואינני רואה כל טעם לפגוש את הרב". 

כשיצאתי מלוווה על ידי הבריגדיר, הוא אמר לי- "ענית לו יפה מאוד! חששתי שתגיד שהם פטריוטים וכו', אך ענית לו יפה". 

זמן מה לאחר מכן, אישר הגנרל את גזר הדין ולא חנן אותם, אך אלה הומרו לאחר מכן ע"י המפקדה הצבאית הראשית של המזרח התיכון בקהיר, למאסר עולם על ידי הגנרל פייג'ט (מפקד כל הכוחות של הצבא הבריטי במזרח התיכון). 

שחרורה של רות כהן חברת לח"י ממעצר בבית לחם [פגישה שניה ושלישית]

בהיותה סטודנטית בת 18 שנים באוניברסיטה העברית, נעצרה רות כהן בשנת 1946 כחשודה בפעילות מחתרתית נגד השלטון המנדטורי. בתקופת המעצר סבלה רות מדלקת תוספתן חריפה ואושפזה בבית החולים שערי צדק בירושלים לצורך ניתוח דחוף. 

לאחר החלמתה הצליחה אמה, גברת אניטה מילר-כהן, אישה תקיפה וחברה בארגון נשות מזרחי, להשיג עבור ביתה שחרור ממעצר והשבתה לביתה שבתל-אביב. 

צו השחרור נחתם על ידי כל הדרגים המוסמכים, אך משום מה לא הגיע לידי ביצוע. ברור היה, כי יד נעלמה מעכבת את השחרור, אך לא נודע מי היא אותה יד. 

גברת אניטה כהן, פנתה אלי בבקשה לפענח את התעלומה ולאפשר את שחרור ביתה מהמעצר. 

מפי קצין בכיר, נודע לי כי העקבות מוליכים ללשכתו של גנרל אווילין ברקר [מפקד הצבא הבריטי בארץ, עם סמכויות חירום], אשר נעל את כתב השחרור שהובא לאישורו במגירת מכתבתו האישית, ובניגוד לדרגים האחרים- לא נטה לגלות חסד במקרה זה. 

משנאות לקבלני לשיחה בעניינה של רות כהן, סיפרתי לו כי ברצוני להביא לידיעתו מקרה של התנהלות דברים חריגה ומפתיעה לגבי מעצרים, המעורר רושם כי גורל העצירה נחתך במקרה זה, שלא בידי הגורמים המוסמכים. 

הגנרל השיב כי יעיין בדבר, והזמינני לפגישה נוספת למחרת היום, לאחר שיעיין בנושא. 

למחרת התקשר העוזר של הגנרל וביקשני לבוא לפגישה אצלו. כשהגעתי לפגישה השנייה בנידון, היה תיקה של רות כהן פתוח לפני הגנרל. הגנרל שאלני: "הסבור אתה כי אנו מחזיקים את רות כהן במעצר שלא כדין?"

על כך השיבותי: "חלילה לי מלהעלות על דעתי כי הצבא הבריטי יעצור צעירה שלא כדין. אך ממה שסופר לי, ואני מאמין כי דברים אלה מאוששים במסמכים שבתיקה האישי של הצעירה, כי המעצר בוצע בתקופת מגוריה של רות מחוץ לביתה, ובתקופת לימודיה באוניברסיטה העברית, כשיצאה מהשגחת הוריה. אם תשוב הביתה ותמצא בהשגחה הקפדנית של אמה, אניטה מילר-כהן, לא תהה עוד סיבה לדאגה". 

בשומעו את דברי אלה, העיר הגנרל: "אתה מרבה לדבר על גברת מילר-כהן. מה עם מר מילר-כהן?"

"מר כהן", השיבותי, "ניתן לתיאור במקרה הטוב כבעלה של גברת כהן".

כשהשחוק על פניו, הפטיר הגנרל: "רות תשוחרר מחר לביתה".

הודתי לו ושאלתי אם אוכל ליידע על כך מיד את גברת מילר-כהן.

"כן", השיב הגנרל. וכך הסתיים המעצר של רות כהן ופגישותיי עם גנרל ברקר. 

בשבת פרשת זכור שנת תש"ז, התקיפו אנשי המחתרת את מועדון הקצינים הבריטיים ששכן אז ברחוב המלך ג'ורג', מול בית כנסת ישורון. מיד שמו הבריטים מצור ועוצר על חלק העיר שנשמך מבנין שנלר עד סוף (מילה לא ברורה), כולל גאולה, סנהדריה כרם אברהם וכולל שכונת בתי אונגרין- על מנת לערוך חיפושים מדוקדקים באזור, בתקוה למצוא אנשי המחתרת שנראו בורחים לאותו חלק העיר. 

באותם הימים שימשתי רב צבאי ורב לבתי סוהר ומחנות עצורים. מיד כשהורכרז על עוצר טלפנתי להרב הראשי הרצוג ובקשתי להתקשר עם מפקד הכוחות הבריטיים להפנות תשומת הלב לעובדה כי נמצאים הרבה בתי כנסת וישיבות, ואם חייליו יעשו בדיקות, יביאו חליל לחילול הקודש, ושלא ירשה חיפושים בלי נוכחות רב צבאי. כוונתי הייתה לא רק להציל קדשי ישראל אלא ישראל עצמם מפגיעות, שכן אינו דומה חיפוש חיילים בנוכחות זר, לאל כשאין הצופה על הנעשה. 

לא עבר חצי שעה והוזמנתי למפקדה הראשית לקבל בקשתם ללוות החיילים המחפשים כנ"ל.

והנה יצא החיפוש בבתי אונגרין, ביום פורים- יום שהיהודים מתחפשים בו לגוים, והפך יום שגוים מחפשים יהודים…

בימים האחדים שנלותי לחיילים, הצלחתי לקיים יחסים טובים עם המחפשים שפנו אלי בכל דבר קשה וכבר ראו כעין מורה דרך להם (מילים לא ברורות).

לפני שנכנסו לבתי אונגרין, ביקשתי מהקצין הממונה להרשות לי למסור לחיילים מידע על היום, וטיב השכונה. ואמנם נכנסו החיילים לשכונה במין "הדרת קודש"ומאוד הופתיעו שמצאו יהודים לובשים כובעי פרווה (קרי:שטריימל), פאות ארוכות, בגדים אורכים וכו' וכו'. ומיד פנו אלי באנגלית: אדני, (שואל אחד), הם אלו ה'פרושים' (ידועים להם מכתבי הנצרות). אדני (שואלני שני) האם אלו הם החשמונאים?

ותשובתי: הם אמנם צאצאי היהודים הקדומים הללו…

האמת אגיד: שפחדתי שמא באמת הוטמנו באיזה מקום "בטוח" "כלים מכלים שונים", על כן חיפשתי סבות לעצר עד כמה שאפשר כניסת המחפשים עד כמה שאפשרי.

לפי סדר המחפשים יש לחפש מקודם במרתפים. בקשו לחפש במקוה- ומיד הודעתי לקצין האחראי שאין זו סתם ברכת שחיה כי אם RITUAL BATH, היינו מקוה טהרה המשמש לצרכי דת כפי שצוו בתורת משה, ואל יכנסו בלעדי. הוציאו כל אישר מהמקום ומתוך הדרת קודש נכנסו אחרי לחזור במקוה טהרה מימי התנ"ך… וכל חייל וחייל עמד על זכותו לחזות במקום קודש זה, שיוכל אחר כך לכתוב הביתה שראו BIBLICAL RITUAL BATH…

אח"כ עמדנו לבדוק בית כנסת "חתם סופר", אלא שעצרתי הכניסה עד גמר התפילה והסברתי שהיא בפורים אף היא מיוחד BIBLICAL, כולל קריאת המגילה. סוף סוף נגמרה התפילה ומי יוצא מבית הכנסת- ר' עמרם בלו בכבודו ובעצמו- (מילה לא מובנת) שמכיר אותי אישית, לעשות רושם על הקצין (שהבין גרמנית) פניתי לר' עמרם בלי גרמנית, מתוך אדיבות והכנעה רבה ושאלתיו: בוקר טוב כבוד הרבינר, האם נגמרה כבר התפילה? מתוך תחוק ועליזות השיב לי רב עמרם: א גוטען פורים, רב יעקב [פורים שמח רב יעקב] ואז יצאו שאר המתפללים ואז התחלנו החיפוש בבית הכנסת. 

החיפוש כלל העברת מכשיר אלקטרוני על הקירות וארונות וכו' והיה אם נמצא שם מוסתר דברי מתכת היה המכשיר משמיע צלצול… והנה העבירו המכשיר על אחד הארונות ונותן צלצול חזק. לבי דבר בי, כי ידעתי שבנו של השמש (מר כהן) היה מחברי הלח"י וכבר ישב במעצר קניה… 

בקשו החיילים לפי הוראותיהם, מיד להתחיל להרוס את הקיר שמאוחרי הארון. אמרתי לקצין שבבית כנסת משתמשים גם בדברי קדושה של מתכת, כגון גביעים לקידוש, מנורה, וע"כ יותר רצוי שנשאל השמש מה כלים יש לו פה, ואם יהא צורך רק אח"כ להרוס קירות. הוא הסכים. נתברר שהחזיק כאן לוח רחב של מתכת שבימי החג שמדליקים "נרות נשמה" מדביקים המתפללים ללוח זה נרות. הוצאנו הלוח והמכשיר השתתק והקירות נשארו שלמים… 

באותו יום נהנו החיילים הבריטיים שנכנסו לכל דירה ודירה לערוך חיפוש, והיה להם הוראה: לבדוק ב"בוידם" שנמצא בכל דירה ודירה. אלא שבכל דירה ודירה שנכנסו מצאו שולחן מלא כל מיני תקרובת: יין, עוגות וכו' לכבד בהם האורחים המבקרים בפורים. אמרתי לקצין שהיום מצוה להטיב ליבם, ועל כן אם יציעו כוסית לחייל אסור לסרב, וסרוב זה עלבון קשה… והוא (לשמחת החיילים) הזהיר אותם שלא יסרבו והתיר למרות שהפקודה הצבאית אוסרת שתיה כזאת בבוקר ובזמן עבודה… זכורני שנכנסתי בלווית הקצין לבית אחד, ובעלת הבית הציעה לנו כיבוד ובאותה ארשת פנים חיובית שפנתה אלי ואמרה: בבקשה, והוסיפה ביידיש "שתה ותהנה", פנתה באותה הבעת פנים לקצין ואמרה PLEASE (והוסיפה בשפה רכה ביידיש: שתה ותחנק!)

–

החיפוש המיגע לא העלה דבר. המקום היחידי שעלול להיות מחבוא…ויתרו על חיפושו וזה ה"מגאזן"- מרתף עמוק באדמה לצד צפון של הבתים. הקצין הסתכל דרך החלון וראה את המגאזו עמוק באדמה מלא מיני גרוטאות ושאל לדעתי אם המקום הזה עדיין בשימוש. השבתי: אני בטוח שמיום שנבנו הבתים הללו לפני 180 שנה לא ירד איש לתוך מרתף זה, ואני לא הייתי מסכן בריאות חיילי להורידם לשם, כי אין שמה כי אם נחשים ועקרבים וכל מיני גאזים מרעילים… הוא היסס לרגע והחליט לוותר על החיפוש הזה…

והנה בא חייל בריצה אלינו ובשורה בפיו: מצא חבילות ארוזות המעלות חשד. מיד עלינו לת"ת ומונח בארון קיר-מוסתר היטב אחרי ניירות, שתי חבילות… והקצין כבר מוכן להזמין חבלן לפרק את החבילות. אמרתי: אין צורך להביא חבלן, אני מוכן לפרקם. והסברתי שמנהג הוא לתלמיגים להביא משלוח מנות לרבם, וביום זה ימצא בארון בכל כתה, בכל בית בכל העולם היהודי שתי חבילות המכילות אחת עוגה והשנייה יין. ועד שעת המסירה התלמידים מסתירים אותם בארונות. הקצין השתכנע…

חזרנו לחדר, ופתאום פונה אלי יהודי בשם שמעון וייס, שהיה לו יקב בבתי אונגרין, ובלשון בכי ותחנונים הוא מבקשני להציל אותו שלא יחפשו ביקב ויטריפו לו כל יינו. הקצין שואל אותי מה עשו חייליו שכה מצער את הזקן הזה…

כאן אני במבוכה. איך להסביר לגוי שנגיעת גוי מקלקלת! ועל כן הסברתי. חייליך טרם עשו דבר. אלא יהודי זה מייצר RITUAL WINE שמשתמשים בו בטכס דתי בבתי כנסת של החרדים ביותר לא רק בא"י אלא בכל העולם. העיקר שיין זה צריך להיות נקי ביותר בלי תערובת של שמרים. ורק מומחים יודעים איך להזיז את החבית מבלי לערבב השמרים, וכל מה שיהודי מבקש שאף אחד לא יגע בחביות היין, ואם יש צורך להזיזם, רק הוא יזיזם.

נכנסנו ליקב. הקצין מסתכל בחביות, ומסתכל ברב שמעון. ואמר: היש כח ליהודי צנום זה להזיז חביות כאלו! לבסוף החליטו להתספק במבט מה מלפנים, מה לאחור ומה מאחורי ותחת החביות. יצאנו החוצה, צוה על ר' שמעון לסגור היקב, ועשה סימן בגיר שהיקב כבר נבדק… 

כמובן שר' שמעון שמח שמחת פורים כפולה: על היום ועל כשרות יינו. ואמרתי ר' שמעון: השנה לא יספיק לך הכשר בי"ד של העדה החרדית, תצטרך גם לתעודה ממני שהיין כשר…

שבת זו הייתה נקודת מפנה ביחסים שבין השלטונות הבריטיים לבין המנהיגות היהודית הרשמית בא"י. באותו פרק זמן, פעילות ההתנגדות לא רק בין הארגונים הקיצוניים, אלא גם בין הסוכנות היהודית וארגוני המחתרת של ההגנה והפלמ"ח, הגיעו לנקודת רתיחה. והבריטים נעשו יותר מיואשים.

בשבת בבוקר 26 ביוני 1946, כוחות בריטיים פלשו לבניין הסוכנות היהודית בירושלים והשתלטו על הבניין. חברי הסוכנות היהודית, יחד עם מנהיגים אחרים ביישוב, כותרו ונלקחו למעצר במחנה לטרון, ובנוסף- אלפים, בעיקר בקיבוצים שנחשדו כחברי הגנה ופלמ"ח נלקחו והוחזקו במעצר במחנה ברפיח. והנשים- במחנה לטרון ב' במרכז. 

השבת השחורה נחשבה להצהרת מלחמה מטעם הבריטיים על ההנהגה היהודית. בין המנהיגים היהודים חברי הסוכנות, היה הרב יהודה פישמן [בהמשך מימון]. באותה שבת בבוקר, חיילים בראשות קצין באו לביתו של הרב פישמן לעצור אותו. הרב לא התנגד למעצרו. שנים קודם הוא נעצר על ידי המשטרה העות'מנית וגורש מהארץ. כל שביקש מהחיילים והקצין- להתחשב בקדושת השבת ולא לגרום לו חילול שבת על ידי הסעתו למחנה המעצר. הוא ביקש שימירו את הסעתו ללטרון במעצר בית עד למוצאי שבת. עתירתו זו לא התקבלה. הקצין העוצר סירב לבקשתו וכשהרב הראה התנגדות כלשהי- ידיים אלי מות הונחו עליו. הוא נגרר גופנית והושם ברכב שבא לעוצרו והוסע משם ללטרון, אך לא בדרך הקצרה ובהיותו נרגז עמוקות על חילול השבת בכורח. בבואו ללטרון הוא הכריז שביתת רעב- "עד הסוף!" כדבריו. 

למחרת, כשנודע בירושלים דבר שביתת הרעב של הרב מימון, ביקשני הרב הראשי עוזיאל, שאסדר לו ביקור בלטרון ואתלווה אליו [הרב הראשי יצחק הרצוג היה אותו זמן בחו"ל במסע הצלה לקהילות הנחרבות באירופה]. לפני שיצאתי ללטרון, ביקרני מר רפאל, חתנו של הרב מימון ומסר לי כמה תרופות להביא להרב, ושאלני מתי אחזור לירושלים, שכן ברצונו לבוא לביתי יחד עם בנו הקטן שילה, על מנת לקבל ידיעה על שלום הרב מימון. 

הגענו ללטרון ובשער המחנה קיבל את פנינו מר משה שרת ואמר לנו: "אל תעסקו בשום דבר אחר- רק בהצלת הרב מימון!", והוסיף: "מי שלא ראה פניו של הרב מימון כשהביאוהו ללטרון, לא ראה צער מימיו". ניגשנו מיד אני והרב עוזיאל לאגף שבו שוכנו האח"מים. הרב עוזיאל נכנס לחדר שבו שכב הרב מימון, על מנת להשפיע עליו להפסיק את שביתת הרעב, ואני נשארתי בחוץ לשוחח עם שאר העצורים. כעבור רבע שעה יצא אלינו הרב עוזיאל בהפטירו:"לצערי לא הצלחתי להשפיע עליו". הוא פנה אלי ואמר: "הרב מימון מבקש שתכנס אליו". נכנסתי ונבהלתי ממראה פניו של הרב מימון שהיו חיוורים יותר מהסדינים הלבנים עליהם שכב. התקרבתי למיטתו והוא אחז את ידי בתוך ידיו ואמר לי בנימה דרמטית: "שוב לירושלים, כנס יחד את עיתונאי החוץ ותגיד להם שראית איך האנגלים רצחו יהודי זקן! כי אחרי מה שעוללו לי- לא אוכל יותר לחיות". 

הרגשתי שהטראומה שפקדה את הרב מימון פגעה בו עמוקות וניתקה אותו מהמציאות. בהבינותי שרק זעזוע נגדי חזק יכול להחזירו למציאות, אמרתי לו:"כדבריך כבודו, אעשה. אך חוששני שהגויים שראו בהשמדת 6 מליון יהודים ולא הזדעזעו ביותר, לא יתרגשו מהרצחו של עוד יהודי. אבל הגד נא לי. מה עלי לומר לילד קטן המחכה בביתי לשמוע בשורה ממך?"

"ילד קטן?" תמה הרב מימון. "מי הוא הילד הקטן המחכה לבשורה ממני?"

"נכדך שילה", הישבתי לו. "מה אגיד לו אדני הרב? לא אכנס יחד את עיתונאי החוץ. אין טעם בדבר. אבל את ילדי ישראל אאסוף ואגיד להם- אין תקווה לעם ישראל, אם הרב הגדול שלנו הרב מימון נכנס ליאוש כזה שהחליט לאבד עצמו- אין תקווה לנו. לכן לכו והשתמדו! את זה אגיד לנכדך שילה ולשאר ילדי ישראל!".

לולא ראיתי את הדבר, היה קשה לי להאמין בו! לא סתם דמעות זלגו מעיני הרב לשמע דברי. אלא שני זרמי מים פרצו מעיניו! ומיד התיישב אל המיטה ואמר לי:

"בקש נא את הרב עוזיאל להכנס"

נכנס הרב עוזיאל. אמר לו הרב מימון: "אני נדרתי נדר שאתענה עד הסוף. נא לצרף אליכם שלישי ותתירו לי את הנדר".

וכך באה לסיומה שביתת הרעב של הרב מימון, שימים אחדים לאחר מכן שוחרר מטעמי בריאות.  

עצורי השבת השחורה הועברו ללטרון או לרפיח. העצורות, למחנה מול מחנה לטרון מעבר לכביש ירושלים- תל אביב. מחנה זה, הנקרא "לטרון ב'", שימש בימי מלחמת העולם השנייה מחנה לשבויים איטלקיים. ביקרתי לראשונה במחנה זה בשנת 1943, בבואי כרב צבאי לערוך תפילה לחיילים ארצישראליים ששמרו על השבויים האיטלקיים. החל מהשבת השחורה ואילך, אני שוב מבקר במחנה לטרון ב', אלא שהפעם הבריטים וחיילי הלגיון הערבי-ירדני הם שומרי המחנה והיהודים הם השבויים. 

הבריטים ששמרו על המחנה היו חיילים שזה מקרוב הגיעו לארץ מהמזרח הרחוק. מפקדם הצעיר מייג'ור לוק, היה איש חביב שניהל את המחנה ביד קלה ובאנושיות רבה ודאגה לשלום העצורות. למורת רוחו צורפו לחייליו, חיילי הלגיון הירדני. 

מחנה העצורות שכן מחנה בתוך מחנה. אחר ההתנגשות הראשונה בין העצורות והליגיונרים, הרחיק אותם לוק מכל אפשרות מגע עם המחנה הפנימי, והפקיד אותם שומרים על המחנה החיצוני בלבד. כל עצור ועצורה עברו חקירה קפדנית מטעם הבולשת הבריטית. הפעם, התנהלו החקירות בעצלתיים, כי לכל צוות חוקרים נידרש לפחות "מומחה" אחד לעניינים יהודיים, ומספר מומחים כאלה נתמעט עוד יותר. סירובם של העצורים לזהות עצמם, לא החיש כמובן את עבודת החקירות, וחוקרי הבולשת הבריטית הגיעו למחנה העצורות בלטרון ב' באיחור רב. לו הזדרזו להגיע שם, לכל הפחות 24 שעות, אולי היה נופל לידם שלל רב...

בין העצורות הייתה בחורה אחת ששמשה בתפקיד של מקשרת הפלמ"ח. היא נבחרה לתפקיד זה בשל היותה בעלת זיכרון חזק, שאינה זקוקה לעזרת רשימות. ברם, אנשי הפלמ"ח חששו שלא תהיה די חזקה להחזיק מעמד כשתחקר על ידי הבולשת. למניעת מפתח חי זה לזיהויים של חברי הפלמ"ח, הוחלט בפלמ"ח שיש להוציאה מהמחנה בכל מועד ובכל מחיר. 

תוכננו תוכניות שונות לביצוע רעיון זה, אך אספר על אחת מהן בלבד, שבוצעה אמנם בהצלחה רבה, אך ברגע האחרון לא עמד לה לאותה בחורה אומץ לב להגשימה. 

הוחלט שאחת העצורות תודיע למפקד המחנה שהיא זקוקה לטיפול רפואי מסוים, ומאחר שמדובר ב"מחלת נשים", שהרופא הצבאי אינו מסוגל לטפל בה, היא מבקשת להזמין רופאה מבחוץ. הבקשה הועברה על ידי המפקד אלי, ואני העברתיה הלאה למקום הנכון. ואכן, ביקרה במחנה רופאה ועמה "אחות". לפי התכנון, הייתה צריכה ה"אחות" להחליף מקום עם המקשרת, וזו האחרונה תצא מן המחנה. אולם, כאמור לעיל, כשהגיע הרגע שעליה לצאת מהמחנה, נקטה בעצבנות רבה והיה צורך להסתלק מהתוכנית. אחרי קיצה של תוכנית זו, וכלו התקוות של תוכניות אחרות כגון בריחה או הברחה- גילו לפני את כל העניין וחומרתו. ביקשתי להפגישני עם הבחורה, ומה השתוממתי לראות לפני כמעט ילדונת לפי חזותה. 

קיבלתי על עצמי לנסות להוציאה ברשות המפקדה הצבאית הראשית, בטענה כי אין להחזיק במעצר צבאי ילדה מתחת לגיל 16 שנים [למעשה הייתה למעלה מגיל זה]. 

המתנתי יום או יומיים עד שסופקו לבחורה פרטים אישיים על זהותה החדשה, עליתי למלון המלך דוד בו שכנה המפקדה הראשית של הצבא הבריטי, כדי לבקר את הבריגדיר הממונה על מבצעים, שהיה אחראי גם על העצורים והעצורות. עתה, עמד לי ניסיוני אותו רכשתי בצבא הבריטי, כשניתן לי להכיר מקרוב קצינים בריטיים וחולשותיהם. 

רוב הקצינים לא היו חיילים מקצועיים, ורבים מהם היו אנשי תרבות. כך מכל מקום, היה הבריגדיר שלנו, והללו במיוחד היו נפגעים עד עומק נשמתם, אם מישהו היה מביע ספק שמא אינם מתנהגים בהגינות הראויה לקצין וג'נטלמן כלפי אלו שהם ממונים עליהם. ועוד, אין לך מבזה בליבו את המשטרה כאיש הצבא, הרואה עצמו כמי שמשתלט על זולתו בכוח מדיו. 

אחרי החלפת דברי ברכה ושיחה על דא ועל הא, שאלני הבריגדיר מה נשמע במחנות העצורים? שאלתו פתחה בפני פתח הדרוש להגיד לתומי, שנודע לי בצער שהבולשת כופה על הצבא תפקידים שראויים אולי למשטרה, אבל לא צבא, כגון- החזקה במעצר צבאי של קטינה שטרם הגיעה לגיל 16 שנים. סיפרתי לו על "אם" של בת כזאת, המוחזקת בלטרון ב', שהתייעצה עמי איך להשיג שחרור ילדתה ממעצרה. העניין, המשכתי לספר לבריגדיר, הסב לי בושה. 

"סוף סוף, מי שלבש כמה שנים מדי קצין צבא בריטי, רוכש הערצה למדים אלה", אמרתי. דברי פעלו את פעולתם [כפי ששיערתי מראש], והבריגדיר שאלני אם יודע אני שם הילדה. "כן", עניתי. "האמא גילתה לי את זהותה". בנוכחותי, טילפן הבריגדיר למייג'ור לוק, וביקש לדעת אם בין העצירות יש אחת בשם זה ומה גילה. 

מייג'ור לוק השיב שמאחר והבנות לא מזהות עצמן, לא יוכל לענות על שאלת הבריגדיר. ביקשתי שמייג'ור לוק יזמין לטלפון את העצורה, המשמשת "סופרוויסר", היינו מייצגת המחנה לגבי השלטונות, שתשמע מפי ש"בגזרת רב", אני גוזר על ילדה זו להזדהות. אחרי דקות ספורות, הודיע המייג'ור שאמנם יש בחורה בשם זה, ולפי דבריה טרם הגיעה לגיל 16. 

הבריגדיר פקד על מייג'ור לוק לשחרר את הילדה מיד, כדי שתוכל לעלות על אוטובוס ולחזור לביתה עוד באותו הערב. מאחר שהשעה התקרבה לשקיעת החמה. 

למחרת הגיעו אנשי הבולשת לחקור את העצורות. את המייג'ור לוק ופלוגתו העבירו מלטרון ב' למחנה ג'וליס בדרום על יד נגבה [כעונש בלתי פורמלי]. מה הנזיפה שקיבל הבריגדיר- לא אדע. 

ביקרתי את מייג'ור לוק על מנת להתנצל בפניו על אי הנעימות שנגרמה לו. להפתעתי, מייג'ור לוק ניחם אותי "אל תדאג, שנינו נפלנו בפח. אבל לי לא אכפת. התגייסתי ללחום נגד אויב ולא להחזיק בנות במעצר. שחררתי שבויות מידי היפנים, ותאמין לי שאין לי כל חשק להחזיק בשבי שום אישה. אם הבולשת הפלשתינאית רוצה בכך, שתעשה זאת בלי עזרתי". 

"בין כה", הוא המשיך, "אינני חייל מקצועי. וכל רצוני כי מאחר והמלחמה הסתיימה, לשוב למשפחתי ולא אכפת לי אם אגיע הביתה בדרגה של טוראי או מייג'ור".

כך ניצלו אנשי הפלמ"ח מציפורני הבולשת הבריטית הפלשתינאית.

גאולה כהן נתפסה בעת ששידרה ברדיו המחתרתי של הלח"י והוחזקה בבית המעצר בבית-לחם. זמן קצר לפני פסח, חלתה ולפי הוראות רופא הכלא, אושפזה בבית החולים הממשלתי במגרש הרוסים בירושלים. היא הייתה בניטור צמוד עקב ניסיונה לברוח מהכלא.

בהיותה מאושפזת, הוצב משוריין משטרתי להבטיח כי לא תברח ממקום מעצרה בבית החולים. רישיון ביקור של אמה של גאולה בוטל משנמצא כי גאולה ניסתה לשחד שוטרת שישבה ליד מיטתה. אי לכך, ביקשתני האמא לבקרה בבית החולים במקומה. 

ידעתי כי פניה לקבלת ההיתר באמצעות הערוץ המשטרתי הרגיל יארך זמן, ולכן פניתי לנציב בתי הסוהר מייג'ור ברומפילד, והבהרתי את הצורך להדריך את גאולה איזה מזון היא יכולה לאכול בפסח מבחינת כשרות, וביקורי היה איפוא דחוף. 

מייג'ור ברומפילד פתר את הבעיה על אתר. הוא טלפן לסמל שהיה ממונה על שמירתה בבית החולים, וביקשו ללוות אותי אישית לגאולה מבלי שיהיה בידי היתר בכתב, לפי שכרב בתי הסוהר, זה היה עסקי הרגיל. הסמל הסכים, והביקור סודר לשעה שלוש אחה"צ אותו יום.

הצעתי לבתי הקטנה, אסתר שהייתה אז בת 8 ללוותני. היא שמחה על ההזדמנות וקנתה ספר כמתנה למסרו לגאולה. בספר נכתבה הקדשה "לגאולה גאולה במהרה, מאחלת בת הרב". 

בשעה 3 אני ובתי הגענו לכלא. ביקשתי מהסמל כדלקמן "האם אתה רווק או נשוי?"

"אני רווק", השיב הסמל. 

"יגיע יום, תתחתן ויהיו לך ילדים וזה יהיה לקח להם כיצד להיות איש טוב וירא אלוהים. הבאתי את בתי הצעירה כך שהיא תוכל ללמוד מקרוב מה קורה לילדות רעות".

השיב לי הסמל "אתה באמת אבא חכם ואני אשמור את הדבר".

מספר ימים לאחר מכן, גאולה הצליחה להימלט מבית החולים, בהתחפשה לאישה ערבייה. 

מי הצליח להבריח לבית החולים בגדי אישה ערבייה, לא נודע לי אז. 

לאחר בריחתה ביקרתי את נציב בתי הסוהר אשר העיר לי "אנחנו יודעים מי סייע להימלטותה של גאולה כהן, והוא יאסר עוד היום". [הערת סבא טוביה- ערבי מאבו-גוש [יוסף אבו-גוש] שהיה חבר בלח"י, מאחר והם היו נגד הבריטים ולא נגד הערבים].

לא הייתי מוטרד בעניין, אבל חשד כנראה הוטל לעברי. כמה ימים לאחר הבריחה, חזר "קול המחתרת העברית" לשדר. 

בביקורי הבא בבית לחם בבית המעצר, מפקח הכלא מר תומס, אמר לי בלחישה "היודע אתה, אני יודע היכן גאולה נמצאת. אבל אין זה מעסקי להודיע על כך". 

וביציאתי מהכלא לחש "אני בטוח כי אינך יודע היכן היא נמצאת". השבתי "אל תהיה כל כך בטוח. למעשה, אני יודע בדיוק היכן היא נמצאת". 

וכשתקוותו עלתה, לחש לי "היכן?"

"היא באויר" - she's on the air       [היא בשידור חי] 

בהיותי באנגליה הכרתי שוטר-חרש מסקוטלנד יארד, גוי מומחה ליהודים. בקיאותו בדיני ישראל ומנהגי דתנו עלתה על זו של "ראבייס" רבים. בימי המלחמה העולמית הראשונה נשלח אותו גוי לחקור יהודי מהגר מאוסטריה, בעל זקן ופיאות, שלבש גלימה ארוכה והיה חגור אבנט משי והתנהג כרבי חסידי, שמשום מה נפל עליו חשש שאין תוכו כברו. הימים היו ימי ספירה. אחרי שיחה ארוכה עם ה"רבי" שאלו הבלש פתאום מה מנין היום ומה "ספירתו". [כידוע המקובלים מיחסים לכל אחד מימי ספירת העומר אחת מ"עשר ספירות", באופן שיום אחד הוא בבחינת "תפארת שבתפארת", יום אחר "גבורה שבגבורה" וכן הלאה. ואין לומר "רביים", נזהרים במיוחד באמירה ה"ספירה" אחר שמונים מנין היום]. 

וה"רבי" נתפס! לא ידע לא את מנין היום ולא "ספירתו"! 

אמר לו הבלש: "בוא ואגיד לך. היום כך וכך במנין, והספירה של היום הוא… גנב שבגנבים, ורמאי שברמאים!" וכך נתפס מרגל מסוכן. 

ואמנם בימי שרותי בצבא הבריטי ואח"כ כרב לאסירים ולעצורים, נפגשתי עם כמה אנגליים גויים שידיעתם העמוקה במנהגי ישראל ממש הפליאה אותי. מאידך גיסא היו כאלו שבערותם בכל הנוגע ליהדות היתה לא פחות מפליאה. 

[בהזדמנות אחרת אספר על מאמציו המגוחכים של סיר רונלד סטורס לעשות עצמו כמומחה לדת ישראל והיה מחליף את "היוצרות"]. אבל ברצוני כעת לספר על טעות גוי מגוכחת שהביאה למעצרו של יהודי שלt היה בו מה שבגללו נעצר. 

המעשה קרה בשנה האחרונה לשלטון הבריטיים בארץ ישראל כשהיו מרבים להטריד את האוכלוסיה היהודית בחיפושים. והנה לרגל עבודתי נקלעתי למשרד של יחידה צבאית שאת מפקדו האירי הכרתי עוד מימי שירותי בצבא. כשגמרתי את עיסוקי הרשמי סיפר לי ש"בחוריו" השתתפו לפני כמה ימים בחיפוש בזק. ידיעה ברורה על מטרת החיפוש לא הייתה להם, שכן לא אנשי הבולשת הארץ-ישראלית היו המחפשים, כי אם חיילים שרק מקרוב הגיעו ארצה מהמזרחי הרחוק, בדרכם הביתה לשחרורם מהצבא, וכל עבודת משטרה שכפו עליהם בינתיים בא"י היתה על אפם ועל חמתם. [איך הכשילו אנשי הצבא הללו את אנשי הבולשת פעם אחר פעם הוא חומר לפרק מיוחד].

לפני כל חיפוש ניתנו לחיילים הוראות חטופות ובין ההוראות היתה גם זו: כל חומר, בכתב או דפוס שמופיע בו השם שטרן, יש להחרים ולעצור לחקירה את בעל החומר. הכוונה כמובן הייתה לאברהם שטרן, ראש קבוצת לח"י. 

ויספר לי המפקד כי אחד מ"בחוריו" תפס בחפוש הכתוב עברית וגרמנית [שתי שפות שגם החייל וגם מפקדו לא שמעו] וכנראה שהוא תולדות חייו או תורתו של אברהם שטרן. 

"אבל", הוא הוסיף, "רציתי לקבל את חות דעתך על הספר לפני שאני מעבירו לבולשת. כמובן, אם אינך מתנגד לכך". 

"האם הוא ספר מודפס?" שאלתיו.

"כן", הוא השיב. דבר זה העלה סקרנותי כי ידעתי שנפלה כאן איזו טעות והסכמתי "להציץ" בספר, מבלי להתחייב למסור לו ידיעתי על תכנו…

ויגש אל ארון הפלדה מסומן "סודי" ואשר שמה אישית על מפתחו. ויוציא משם ספר ישן ויושיטהו אלי… רק הצצתי בשער הספר ובעל רוכחי פרצתי בצחוק. זה היה מחזור ליום כפור, מתורגם לגרמנית ע"י הערר ד"ר רבינר שטערן ונדפס במיר וויען לפני כמה עשרות שנים. החייל שהבחין בשם שטרן באותיות לאטיניות שמנות, מלא אחר הוראות הבולשת, לקח את הספר למפקדו ואת בעליו… ללטרון. 

מסרתי את תוכן הספר למפקד, הסברתי לו את ערך יום הכיפור ואמרתי לו שעליו לשוב בתשובה ולתקן את המעוות ולדאוג לשחרורו של ה"קרבן".

אחרי כמה ימים טלפן להגיד לי שתיקן "טעות גוי" זו. בקשתיו שימסור לי את הספר וכששאלני מה נחוץ לי ספר זה, אמרתי לו "שנינו נהנה מזה. אני ארוויח לחמי לכל ימי חיי רק מספור זה שאסתובב בכל העולם לספרו, ואתה כאירי תהנה מפרסום רחב לטמטום מח של האנגלים". 

את המחזור לא קבלתי ואולי הושב לבעליו.