שבעים שנה עברו עליי מאז אותם ימי הצבעה על החלוקה באו"ם, אך ימים אלה זכורים לי היטב, ובפרט ה- 27 בנובמבר 1947 בשהותי בעיר ניו-יורק.

ב-31 באוגוסט 1947 הפלגנו: אמי חנה ואנכי מחיפה באנייה "מארין קארפ" כשמגמת פנינו ניו יורק. אמא נפרדה מהוריה ובני משפחתה שבארה"ב עשרים שנה קודם לכן בחוזרה למולדתה ארץ-ישראל. אבא ואחי טוביה (שהיה נוטר במשטרת היישובים העבריים) נשארו בארץ. מגמתנו הייתה לחזור כעבור מספר חודשים לארץ. האנייה שהחלה דרכה מלבנון דרך חיפה לנמל אלכסנדריה שבמצרים ומשם לפיראוס שביוון, קלטה נוסעים בני עמים שונים. באנייה פגשתי בבני משפחת משה שרתוק: צפורה, הרעיה, יעל וחיים. חיים הוא בן גילי וביחד עם ילדים נוספים העברנו את זמננו בשיחות ובמשחקים. שבועיים תמימים ארכה ההפלגה. ובראש השנה תש"ל עגנה האנייה במחוז חפצנו. נפרדנו והחלפנו כתובות וטלפונים. 

ביום חמישי ה -27 בנובמבר- הגיעה שיחת טלפון מחיים שרתוק. אם תצליחי להגיע בזמן למעוננו נוכל לקחת אותך למקום הצבעת האו"ם. אנו התגוררנו בבית הסבא במנהטן שברחוב 110 מערבה, ועליי להגיע למלון משפחת שרת שנמצא במרכז מנהטן מזרחה. ללא שהות ירדתי לפינת הרחוב בו גרתי ועליתי על האוטובוס הנוסע דרך השדרה החמישית לכתובת המיועדת. נראה היה לי שהדרך התארכה והתארכה, אבל לבסוף הצלחתי להגיע בזמן. כל משפחת שרת הייתה ישובה בחדר המגורים וחיכו למכונית המשלחת שתבוא לאסוף אותנו. משה שרת שוחח איתי והזכיר שפגש באבי במצרים ובלטרון. אמנם התקיימה שיחה אבל האווירה הייתה מתוחה ביותר. כנערה צעירה כבר ידעתי, שכל העולם והאחריות בנושא האו"ם נפלו בעיקר על שכמו של אדם אחד והוא משה שרת. המכונית הגיעה ומשה שרת יצא לדרכו. ואילו אנו חיכיו למכונית נוספת שתבוא לקחתנו. במתח שנוצר בעקבות אי-הוודאות של תוצאות ההצבעה, לא מצאתי מילים בפי, ממש דבקה לשוני לחכי, עד שיעל פתחה בשיחה נעימה וקולחת, וכך יכולתי להשתחרר ולהשתתף בשיחה. ודיברנו על דא ועל הא- על העיר ניו יורק ועל בתי הספר שלנו- לאחר שעה ארוכה הגיעה המכונית, בה ישבה גברת נכבדת. צפורה שרת, חיים ואנכי הצטרפנו לנסיעה. בדרך- אותה גברת בחרה לעסוק ולדבר על "מעילי פרווה". כולנו נבוכנו וזענו באי נוחות. אני הרגשתי ששיחת חולין זו היא פגיעה בגודל השעה. סוף סוף הגענו למחוז חפצנו, והצטיידנו בכרטיס (בצבע וריד עם התאריך 27 בנובמבר 1947) ונכנסנו לאולם המליאה. בגיל וברעדה האזנו לנאומים. אך מכל הנאומים זכור לי נאומו של נציג האיטי- אדם בצבע שחור ומימדיו קצת קטנים- והוא מוידע שארצו תצביע כנגד. חיים שכנראה ידע שזה לא מה שציפו מהנואם, וכי יש בידיו להטות את הכף נרעש ביותר. אז לא הבינותי למה. רק אחרי שנים בקוראי את קורות אותו יום הבינותי. (לבסוף האיטי הצביעה בעד).

לעת ערב חזרתי הביתה, והפעם נלוויתי למכוניתו של הרב זאב גולד, חבר הנהלת הסוכנות היהודית ומחותמי מגילת העצמאות. 

יצאתי לרחוב וראיתי ש"עולם כמנהגו נוהג". הבינותי שאין לי עם מי לשוחח, ש"זר לא יבין זאת" ובעצם מה אני עושה בניו יורק בשעה גדולה זו. יעברו עוד יומיים עד שיתקבלו התוצאות הסופיות והטובות. 

אסתר גולדמן-ברוך