הנכבדה שבין פעולות הרב הראשי הרצוג בביקורו בלונדון בחודש פברואר 1940, הייתה אירוח הרב בפרלמנט על כוס תה, בו נכחו כשלושים אישיי הפרלמנט החשובים, לרבות אטלי וסינקלר [אטלי- ראש מפלגת הלייבור, סינקלר- ראש מפלגת השמרנים], שבאו לשמוע דברי הרב על המצב בארץ, שיחה שארכה למעלה משעה וחצי ובסופה הכריז מר אטלי: "לו התקיימה פגישה זו לפני שישה שבועות, בטוחני כי לא היה יוצא הספר הלבן". פגישה זו אורגנה על ידי השופט סייר סירל ענטויסטל, שהיה ידוע כידיד הציונות. שאלני פרטים על המצב בארץ ולבסוף שאלני- מה עלולה להיות התגובה של הישוב לספר הלבן? עניתי בפשטות- "הישוב לא יקבלנו!". לשמע תשובה זו, כעס אוהב הציונות הלזה והשיב לי: "לא כך מדברים על חוק אשר חוקק על ידי הממשלה הבריטית. תוכל להגיד לי שאתם תמשיכו במאמצים לביטולו של החוק, אך בשום פנים לא ייתכן לומר שאינכם מקבלים אותו! ". הוא המשיך לספר לי על משלחת של יהודי העיר לידס שביקרה אותו [שם היה הרב הרצוג רב ראשי לפני שעבר לאירלנד], ודיברו "על פשע הממשלה הבריטית" וענה להם השופט: "אם פונים אלי בנוסח כזה, אחדל להיות חובב הציונות". 

אח"כ נטפל אלי באותה פגישה ציר פרלמנט יהודי, שאפילו לא התיימר להיות אוהד הציונות, ומקומו בין המתבוללים. דיבר עמי קשות על העלייה הבלתי-לגאלית שמארגנים יהודים קיצוניים [כך בדיוק התבטא], ובהתרגשות גדולה ובכעס אמר: "חידלו מדרכים אלו, ותיווכחו שאנגליה תפתח לרווחה את השערים". השבתי לו שאין לי ידיעה מי בארץ מארגן עלייה זו. "נראה לי", אמרתי, "שבכלל אין מארגנים אותה, כי בריחה משריפה למקום בטוח אינה מצריכה ארגון. עלייה כזו אי אפשר לעצור, אפשר רק לבטל את ה"אי-חוקיות" שלה, בכך שאנגליה תפתח את שערי הארץ בפני המתדפקים עליהם". דבריי, שפרצו מקרב ליבי, נכנסו גם לליבו. והתחיל לדבר איתי רכות, ואמר לי שבקרוב יגיע צבא בריטי אדיר למזרח התיכון, ובעקבותיו יבוא שפע לארץ ישראל. השיבותי לו שאין אנו מבקשים שפע, רק אפשרות להצטרף לצבא הבריטי כלוחמים יהודים. לשאלתו אם מוכן אני להצטרף ללוחמים, עניתיו- כן. ברם, שלוש שנים עברו עד שזכיתי להתגייס כרב צבאי לצבא הוד מלכותו. 

---למחרת ביקרנו את הארכיבישוף מקנדברי [האפפיור שלך בריטניה], שדיבר ברוח אטלי, ואמר שלו הקדים הרב לעשות למען ביטול ספר הלבן, לא היה ספר זה רואה אור עולם. כנראה, אמר, שאזלה ידם של "אנשינו" להגיע לחלונות הגבוהים בלונדון באותם ימים מתוחים של תחילת המלחמה וחבל שלא העמידו אותם על המצב האמיתי של הפליטים. 

הארכיבישוף הראה התעניינות מרובה בגורל הפליטים היהודים שהגיעו ללונדון, וביניהם אישה צעירה רבת כשרונות מוינה שהוא היה מזמין לארמונו מדי שבוע לשמוע ממנה קריאת פרק מספר ישעיהו וכי דבריו, "להבין את ספר הספרים"הוא  אמר- "יש לשמוע קריאה זו מפיו של בן עם הספר". והוא היה מזיל דמעות בעת שהיה מקשיב לקריאתה הנרגשת של בת הרב.  

בשנת 1940, ביקר הרב הראשי הרצוג בלונדון לשם פגישה עם שגריר ברית המועצות בבריטניה, הלוא הוא מר מייסקי, לבקש ממנו לאפשר למאות תלמידי ישיבות שנמלטו מפולין לברית המועצות ונתקעו שם- רישיון מעבר ליפן. 

----

ביקורי בלונדון בשנת 1940, כמלווה הרב הראשי הרצוג, אפשרה לי להכיר מקרוב את אחת המשפחות הנעלות והמכובדות ביותר ביהדות ימינו, הלוא היא משפחת ששון, שמזגה בתוכה תורה, גדולה ומעשים טובים. ואף לעמוד על מסורת משפחתית על סוד הצלחתה, שאני מפרסם ברבים בכתבה זו, וכמדוני- פרסום ראשון.  

הרב הראשי היה אורחה של משפחת ששון בכל תקופת שהותנו זו בלונדון. ראש המשפחה דאז, רבי דוד ששון זצ"ל, שהכינוי 'שר וצדיק' הלמו. קשרי הידידות בין הרב הראשי והששונים, החלו שנים רבות לפני כן, עוד בחיי אמו של רבי דוד, הגברת פלורה ששון שנתפרסמה בסגולותיה המצוינות ובעיקר בלמדנותה! המופלגת, הנדירה בין בנות ישראל בכל הדורות. רב או "חכם", כאשר פנה אליה לבקשת תמיכה, הייתה בוחנת בעצמה את ידיעותיו בתלמוד. בעיקר העריכה מאוד את הבקיאות בשני התלמודים. הרב שמואל הילמן זצ"ל היה באותם הימים אב בית דין של לונדון, חותנו של הרב הראשי הרצוג שליט"א, והערצת משפחת ששון אל הרב הילמן הייתה רבה. כשנודע לגברת פלורה ששון שגם החתן הצעיר בקיא בכל חדרי התורה, לא היה גבול לשמחתה וכך נקשרה ידידות בין שתי המשפחות. 

ר' דוד בנה, שנמנה על גדולי עשירי עמנו, היה איש צנוע וירא אלוקים למעלה מגדר הרגיל, וגידל את בנו ובתו שנולדו לו בלונדון, הם הרב הגאון רבי שלמה ששון והרבנית פריכטוונגר, בדרך הטובה, היראה, והמדע ועל כולן בהצנע לכת. שנים רבות החזיק רבי דוד בביתו את אחד מגדולי רבני ליטא, הרב דסלר, ללמד לבנו תורה, עד שהבן נסמך להוראה על ידי הרב הראשי שליט"א, והוא צעיר לימים.

 [רבי שלמה שליט"א התבקש להעמיד מועמדותו למשרד הרב הראשי לא"י כראשון לציון, לאחר פטירתו של הרב עוזיאל זצ"ל, אך מרוב ענוותנותו חזר בו. רק אחרי שהיה ברור כי לא יסכים לקבל עליו משרה זו, ניאות הרב ניסים שליט"א להעמיד מועמדותו כראשון לציון]. 

רבי דוד, למרות עושרו המופלג, חי בצניעות. אבל בשני תחומים היה פזרן גדול, בצדקה וברכישת ספרים. ספרייתו המכילה מאות רבות של כתבי יד ועשרות אינקונבילה יקרי המציאות [ספרים שעברו עליהם 400 שנה מיום הדפסתם, נחשבים לאיקונבילה- יקרי המציאות]- נחשבת לספריה הפרטית החשובה, ביודאיקה, ביותר. כשביקרתי אצלו היו רוב הספרים ארוזים ומונחים במקלט תת קרקעי מחשש ההפצצות הגרמניות. כששמע שאני חובב ספרים, עבר איתי על כל הספרים שעדיין היו מונחים במקומם, ובכך ראיתי אהבתו הבלתי מוגבלת לחכמת ישראל. בין הספרים שהראה לי, הייתה ההוצאה הראשונה לאור של "ספר התשבי, מילון עברי קדום". הצעתי לו "חידוש" ששמעתי מאחד ממשכילי עיר הקודש, הנועד להסביר מדוע לא שמר המחבר, בספר זה, על הסדר האלפא-בתי במקום אחד, שכן הקדים את המילה 'יתוש' למילה 'ישו'! והוא למען רמוז למאמר חז"ל- שראוי לאדם לשים לליבו את שפלותו, שכן בסדר הבריאה נאמר "יתוש קדמך". ודי למבין. בשמעו חידוש זה, הפך רבי דוד ששון השלו, למתלהב ממש, וקרנו פניו ברוב שמחה וגיל. 

רבי דוד נהג להסתיר את מעשי צדקתו, שנתגלו בכל היקפם, כשהתחילו פליטי ישראל מגרמניה לזרום לאנגליה. את תרומותיו הגדולות לקרנות ההצלה, היה יכול להסתיר. ברם, נוסף לתרומות אלה, ניצל עד גבול האפשרות לקלוט פליטים באחריותו האישית כמעסיקם בביתו ובעסקיו הבנקאיים. פליטים אלו היה מאכסן בביתו מרגע הגעתם לאנגליה ועד שסודרו סידור קבע. ומה נהדר היה המראה כששבתתי שבתי הראשונה בביתו, וסביב שולחנו הסבו עשרות פליטים שאל כולם התייחס כאורחים חשובים ונכבדים מאוד. הוא לימד את בנו ובתו לדבר בלשון הקודש, ובערבית נוסח בגדאד- עיר מוצאו, שמשם היגרה להודו. 

הוא שיכן בית כנסת בביתו, והיה עובר לפני התיבה וקורא בתורה בצליל שונה מזה של כל קול רגיל, שכן, הסביר לי- לא ייתכן שאדם ישתמש באותו "קול" שמשתמש בו בחול. עד למדרגה כזאת הגיעה צדיקותו ותמימותו. 

הייתי מוקסם אותה שבת ראשונה, כשהקשבתי לאב ולבת שישבו שעות שלמות בלימוד פרשת השבוע, שתיים מקרא ושתיים תרגום, שכן בנוסף לתרגום אונקלוס- קראו גם תרגום הערבי של רבי סעדיה גאון.

שולחנו- שולחן מלכים- תרתי משמע. תמיד היו תלמידי חכמים מסיבים על שולחנו שלמענם, נערך ברוב פאר ומשרתים הודיים משמשים את האורחים. אבל, אורח גדול בתורה, היה רבי דוד משמשו בכבודו ובעצמו. וכך היה משמש את מהר"ן הרב הראשי שליט"א. 

והנה, כשהגיע ביקורנו בלונדון לקיצו, הגיש לי הבן- רבי שלמה, ספר אורחים וביקשני לרשום בו גם את שמי, ורשמתי. דפדפתי בו ומצאתי בו שמות גדולי עולם, ביניהם נסיכי הודו, לרבות גנדי ובני משפחת המלך הבריטי [הגברת פלורה ששון, הייתה קרובה מאוד למלכה מרי- אשתו של המלך ג'ורג' החמישי ולא פעם נדחתה מסיבה בארמון המלך למחרתו, בשל חג יהודי וכדי לאפשר לגברת פלורה ששון להיות נוכחת]. רשמתי בספר האורחים את הפסוק מתהילים "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב", וניקדתי את המילה "ש"ש" לציין ראשי תיבות- שלמה ששון. והנה בערבו של אותו יום, לתמהוני הגדול ולמבוכתי הרבה,  הוחלף מקומי ליד השולחן בארוחת הערב, שהייתה אף סעודת פרידה והושבתי לצידו של רבי דוד [הרב הראשי לימינו ואני לשמאלו]. ונהג גם בי הקטן, רבי דוד, באותו כבוד המיוחד לאורחים חשובים, והיה משמש גם אותי. לא הבנתי לפשר הדבר, עד לאחר הארוחה כשהזמינני לחדר ספריתו הפרטית, ובו גילה לי סוד משפחתי. 

"סב סבי אמר לי, היה אף שמו שלמה, והתפרנס בקושי ממכירת שטיחים, והיה נוהג לחזר בעיירות ובכפרים בעיראק, נושא שטיחים על שכמו. באחד הימים הגיע לכפר קטן, בו גר איש קדוש ומקובל, שעל ברכתו היו אומרים שאינה שבה ריקם. נכנס רבי שלמה אל המקובל לקבל ברכתו והתלונן על פרנסתו הדחוקה והקשה. שאלו המקובל לשמו- וענה, שלמה ששון. ואמר לו המקובל- "עליך אני קורא את הפסוק "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב". לך לשלום, שמור דרכי ה' שלמה ששון, ומהיום והלאה תמצא פרנסתך ברווח"."

"לכן תוכל להבין, את התרגשותי הגדולה, המשיך רבי דוד, כשהראה לי בני שלמה שגם אתה קראת עליו אותו פסוק מבורך. ובאותו רמז משמח המבטיח כעת את המשך הברכה לבני ולצאצאי אחרי".  

בדברו, הושיט לי מעטפה אבל בתנאי מפורש- שלא אפתחנה לפני עזיבת ביתו בדרכי לשדה התעופה. למחרת בבוקר, בהיותי בדרכינו לשדה התעופה, פתחתי את המעטפה ומה השתוממתי למצוא בו צ'ק על שמי. פניתי אל הרב הראשי ואמרתי לו שאני אאלץ להחזיר את הצ'ק שכנראה טעה מר דוד ששון לחשוב כי אני חס ושלום זקוק לתרומה. אבל מר"ן שליט"א הסביר לי כי כך נוהגו של מר ששון, להביע בדרך זו הערצתו למבקריו, ואם אשיב את הצ'ק אגרום להעלבתו. עשיתי עצמי כשליח מצווה, וחילקתי את הכסף כצדקה לעניי עיר הקודש.