מאיר פיינשטיין ומשה ברזאני

טוביה גולדמן מספר:

שעת תלייתם נקבעה בחשאי לשחר היום הבא, אך הנידונים הערימו על הגרדום ועל המיועדים לשמש תלייניהם, משפוצצו עצמם שעות אחדות לפני אותה שעה וקידשו שם שמיים במעשיהם. 

אודות הלילה הנורא ההוא רשם אבי, הרב יעקב גולדמן זצ"ל במחברתו:

"נסתגרתי כשלוש שעות במחיצת שני הצעירים, בשיחה מעמיקה על עניינים העומדים ברומו של עולם, שהתפתחה מהחוויה הדרמטית של אותו הלילה ואשר בעקבותיה מסרו נפשם תוך שמחה וקידוש השם, אליה הכינו עצמם מבלי שידעתי על כך אותה השעה. 

מלבדנו, נוכח בתא זקיף בריטי שהופקד על שמירתם, מכונס בתוך עצמו, כמוני כמוהו נרעשים היינו עד היסוד ואילו פיינשטיין וברזאני היו מחושלים כפלדה, אך בשעתם האחרונה, בהכינם עצמם לקראת המוות".

אכן, קדושים וגיבורים למופת!

תלייתם החשאית של גרונר, אלקחי, דרזנר וקשאני הי"ד:

כדי לתאר בנאמנות סיפורו של אותו לילה ומעורבות אבי בו, ראוי להדרש לאירוע אשר התרחש חמישה ימים לפני כן, ביום בו הועלו לגרדום בחשאי בכלא עכו חיילי האצ"ל דב גרונר, מרדכי אלקחי, יחיאל דרזנר ואליעזר קשאני הי"ד, לבדם, בעיר ערבית ללא רב לידם, לומר עמם את התפילות המקובלות, בנסיבות כאלה, ובעיקר את "הווידוי". 

חשדו של אבי במזימת הבריטים, להוציאם להורג בחשאי ובחיפזון, התעורר בו כשלפתע הועברו הארבעה מבית הסוהר המרכזי בירושלים לעכו, רחוק ממקום מגוריו של רב יהודי. 

אבי הזהיר את השלטונות מפני צעד כזה, העלול לגרור תגובות חריפות, אך הובטח לו כי העברתם הפתאומית לעכו היא "עניין שבשגרה", ללא זיקה לביצוע גזר דינם. 

מיד עם היוודע דבר הוצאתם להורג של ארבעת הנידונים, יזם אבי מחאה חריפה שתעורר תהודה כלל עולמית. הוא ניסח שני מכתבים: האחד הודעת התפטרות ממשרתו כרב בתי הסוהר מטעם הועד הלאומי אשר הופנתה לרב הראשי לא"י- הרב י.א. הרצוג זצ"ל בו תירץ את התפטרותו ב"כישלונו" להבטיח לנידונים למוות את כיבוד הזכות המוכרת ומקובלת בעולם לתפילה משותפת עם רב סמוך להעלתם לגרדום. 

המכתב השני- תשובתו של הרב הראשי שבו פטר את אבי מכל אחריות ל"כישלון המחדל" והטילו על כתפי השלטונות המנדטוריים בלבד. 

העתקי המכתבים הומצאו לכל נציגי העיתונות העולמית והתגובות הנזעמות בדעת הקהל העולמית לא אחרו להגיע. 

התוצאה המעשית הייתה- הבטחת השלטונות כי לא יישנה מעשה שכזה, בהתרחש נסיבות דומות, הבטחה שהותנתה באי הדלפת כל ידיעה על הזמנה לכשתבוא. וכי יוזמן רב להימצא עם הנידונים למוות סמוך להעלתם לגרדום. 

הזמנה לכלא ירושלים:

הזמנת רב, למרבה הצער, לא איחרה לבוא. אור לב' אייר תש"ז, בשעת ערב מוקדמת, הופיע לפתע בדירתנו, קצין שנשלח ממפקח בית הסוהר המרכזי בירושלים ובפיו הודעה קצרה לאבי:

"נוכחותך המיידית בכלא ירושלים מתבקשת עתה". 

כדי לסכל אפשרות של הדלפת ההזמנה של אבי, נצמד הקצין הבריטי אל אבי אף בגישתו לחדר סמוך ליטול את מגבעתו. אבי הצליח בכל זאת לומר לאמי באנגלית: "חנה, תני לי בבקשה את הסידור הגדול שבו מצוי הוידוי". 

בדברים אלה רמז לאמי לאן מועדות פניו. אכן, מיד עם צאתם מהדירה לכלא ירושלים, התקשרה אמי לרב הראשי הרצוג וסיפרה לו כי אבי נקרא בדחיפות לכלא ירושלים. הרב הראשי, כפי שנתברר לאבי יותר מאוחר, התקשר מיד לנציב העליון הבריטי בבקשה לחון את הנידונים למוות. אך לא נענה... 

אבי הגיע למתחם בית הכלא במגרש הרוסים, קרוב לשעה 20:00 ומיד הובא למשרדו של נציב בתי הסוהר, מייג'ור ברומפילד, בו המתינו קציני המשטרה הבריטיים, שהוזמנו להיות נוכחים במעמד ההוצאה להורג, בשעה 4 לפנות בוקר. 

אבי שאל: "האם דבר ביצועו הקרוב של גזר הדין סופר לנידונים?" ומשנענה בחיוב, ביקש לראותם מיד. 

תפילת הלב

בדרכו לתא הנידונים, נשא אבי בליבו תפילה: "אלוקים, אין בידי להצילם ממוות, אך שימה נא בפי את המילים שבהן אוכל להסיר מהם את מר המוות". 

ותפילתו אכן עשתה את שלה... 

משאלות הנידונים

תא הנידונים למוות נמצא בפינתו של חדר גדול אשר שימש אף כחדר משמר וכמבוא לתא מגוריהם הפנימי ולתא הגרדום. בהיכנס אבי לתא החיצון, מצאו ריק מאדם, שכן שעה קלה לפני כן, סרו הנידונים לחדר מגוריהם למנוחה, משלא ציפו לביקורו של רב, ביודעם את נסיבות תלייתם של דב גרונר וחבריו בכלא עכו. 

הכרתי את משה ברזאני עוד מליל "הסדר" שניהלתי כשבועיים לפני כן לחמישה מן הנידונים למוות", כתב אבי והוסיף: "פתחתי כדלקמן: בניי, יודעים אתם מדוע באתי. היש לכם אי אלו מסרים למשפחותיכם?" השניים מסרו לי דברים לקרובי משפחתם וליקיריהם. הם ביקשו כי בני משפחותיהם יסלחו להם על הצער שהסבו להם וביקשו כי ייזכרו על ידי משפחותיהם בקריאת ילדים שייולדו על שמם. לאחר מכן שאלתים- ומה המסר שיש לכם למשפחה היותר גדולה, לעם ישראל? 

"מקווים אנחנו שבני משפחותינו יבינו שאנו בנים לעוד משפחה- משפחת עם ישראל. ועשינו מה שעשינו כבנים נאמנים למשפחה זו". שאלתים-ומה יש לכם להגיד למשפחה זו, עם ישראל? השיבו: "לאותם בני עמנו, המגנים את מעשינו ומכנים אותנו שופכי דם, להם תמסור שאם שפכנו דם זה- לא מפני שדם נכרים הפקר בעינינו, אלא מפני שדם יהודי- לא הפקר בעיניינו! שישה מיליוני יהודים נשרפו באש הנאצים יימח שמם, והעם הבריטי השולט בא"י מתאכזר לשארית הפליטה, לאוד המוצל מאש. נגד המשך התעללות זו בעמנו, לחמנו וניהלנו את מאבקנו. אין אנו טרוריסטים, אלא פטריוטים. ועשינו מה שעשינו למען העם והמולדת" הם דיברו את הדברים מתוך כאב ומתוך נימה של מרירות, אך הייתה זו המרירות היחידה שהרגשתי מהם כל אותו הלילה. הם עשו אותי שליחם להביא לפני העם את דברם האחרון, ואני הרגשתי שאני משמש שליחם של העם אליהם.  ובשמם אני בא להפרד משני בניו, ששעות מספר לאחר מכן גזרו הבריטים להעלותם לגרדום. 

רציתי לסעוד את רוחם, למנוע מהם את אימת המוות המתקרב ולסלק מתוכם עננים קודרים שרובצים על הנשמה. רציתי שישמעו ממני שהם מתקדשים לא רק בגלל עינויי המוות בידי זרים, אלא בזכות כוונת מעשיהם בימי חייהם. 

ועל כן הערתי: "חכמינו אומרים, אחר כוונת הלב הן הן הדברים" (ברכות טו.) הדורות הבאים ידונו אתכם לפי כוונתכם, ומדוע תתייחסו אל מה שמועטים חושבים כיום על מעשיכם? אתם הרי יודעים שכוונותיכם היו טהורות". 

למשמע דברים אלה, חייכו ופניהם קרנו מאושר. תגובתם זו עודדתני ליזום את המשך השיחה-

מוות ללא אימה

"בחורים!" אמר להם אבא, "משני טעמים מקנא אני בכם, והאמינו לי כי דברי אלה יוצאים מן הלב. הטעם הראשון- חכמינו היללו אנשים זריזים שמשלימים משימתם בחיים בצעירותם, והקב"ה לוקחם אליו. איש כזה יכול להסתלק מעולם הצער והעצב, ביודעו כי חי למטרה נעלה. [מתוך הירושלמי, ברכות, פ"ג, הלכה ח- על הכתוב בקהלת ה', י"א "מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל"]. ציטטתי גם את דבריו הנפלאים של  הרמב"ם על מצוות קידוש השם, שתמיד ימצאו "בחורים שלא ירתיעם המוות" ויקדשו את השם ברבים. ובזה יצילו כבוד האומה כולה. שלא תהיה חרפת ישראל גמורה [ספר המצוות להרמב"ם, מצוות עשה תשיעית].

"מלאתם ימיכם מתוך סיפוק נפשי, בעוד אנו ושכמותי נגרור ימינו ללא תכלית. אך יש טעם אחר לקינאתי בכם- אנו עם עתיק שמאחריו מסורת ארוכה של קידוש השם. כאן הזכרתי את עשרת הרוגי מלכות בתקופת שלטון הרומאים בארץ, את הקדושים בתקופת מסעי הצלב, רבי אמנון ממגנצא ועד לשואה בימינו. "שרשרת ארוכה ונכבדה אשר אליה אנו מוסיפים עתה חוליות בארץ הקודש. מניסיון ממושך זה למדנו כי מות קדושים- הוא מוות ללא אימה ופחד. סיפרתי להם כי בספר 'עמק הבכא' מובא תיאורו של עד ראיה, כיצד מקדשי השם קפצו למדורה כששירת "עלינו לשבח" אדירה בוקעת מגרונם, כיצד שירתם העריבה הפילה אימה על הגויים שמסביבם, שלא התנסו מעולם במעמד כזה. 

נשמות רגילות, המשכתי, ניטלות בידי מלאך המוות. לא כן מקדשי השם, חייהם ניטלים בידי הקב"ה בכבודו ובעצמו, ובשל כך מתוקה מיתתם". 

דבריי אלה הביאו אותם להתרוממות רוח, ממש שכרון כיסופים לקידוש השם השתלט עליהם במלוא העצמה. 

ברגע זה של דברים, ניתר משה ברזאני ממקומו ובהתרגשות רבה קרא: "מתוק הוא המוות, כדבש הוא לפי! היכן הוא, שיבוא כבר. מתוק הוא, מתוק הוא".ופנה לכאן ולכאן כמחפש את המוות. 

לבקשתם התפללנו יחד את תפילת 'עלינו לשבח'. 

איבוד לדעת וכבוד עם ישראל

מכאן ואילך היה זה פיינשטיין שהנחה את השיחה בתחכום רב. שוחחנו כאמור על קידוש השם, כשתוכניתם לפוצץ עצמם יחד עם קציני המשטרה הבריטית האמורים להתייצב בשעה 4 לפנות בוקר במעמד העלאתם לגרדום, נעלמה ממני. אף לא היה ידוע לי אותה השעה,אלא רק לאחר שנים,  כי הכשרה ההלכתי של תוכנית זו נתבקש מהרב פרנק באמצעות ר' אריה לוין הנכבד- ולא ניתן.  

איבוד לדעת נחשב בעיניי יהודים כחטא גדול שאין עמו סליחה. מבלי לגלות לי את תוכניתם, ביקש פיינשטיין לברר מה דעתי על מי שמבקש לשלוח יד בנפשו, אך עשה זאת בתחכום. 

"אתה יודע, כי היינו יכולים לבקש חנינה על נפשנו וכך אולי היינו ניצלים ממוות. לא עשינו כן, על פי הוראות ומדיניות ארגוני  המחתרת, שלא לבקש טובות מהאויב. האם סירובנו לנסות ולהציל חיינו ייחשב לנו כחטא של איבוד לדעת?" שאל פיינשטיין.

לא שיערתי בנפשי כי תשובתי בנושא זה, תחרוג מגדר עניין שבדיעבד. מאחר שכוונתי אותה השעה, הייתה להסיר כל דאגה מיותרת מליבם- השיבותי להם,ש"הכל הולך אחר הכוונה, גם בעניין זה". והוספתי, אולי באורח פסקני משנדרש "לא כל מעשה של שליחת יד בנפש, מהווה חטא איבוד לדעת, הנה שבחו חז"ל [בראשית רבה ל"ד] את שאול המלך, על שהעדיף לפול על חרבו מלפול בידי הפלשתים, והכל לכבוד עמו- באמרם כי "חביבה מתתו של שאול יותר מחייו" (ילקוט שמואל א, קמ)- שבמיתתנו כשהוא נופל על חרבו, קידש שם שמיים, שכן עשה כן למען שמירת כבוד ישראל שלא יתעללו הפלשתים במלך ישראל. ושוב, נתקבלו דבריי בחיוך של שביעות רצון. 

על פרי וגאולה

ומכאן קלחה השיחה לפסים אישיים ונתרחשו דברים מוזרים ומקריים שעליהם יאמר "נפלאה המציאות מן הדמיון".

פיינשטיין סיפר אודות סבו המלומד אשר חיבר פירוש לשיר השירים, ומשציינתי כי הספר מצוי בספרייתי, העיר ברזאני: "אף אני בא ממשפחה של מלומדים, אחד מדודיי, הרב יהודה פתייא, חיבר ספר בשם 'מנחת יהודה' אשר קרוב לוודאי לא ראיתיו, מאחר ויצא לאור בבגדד". הוא הופתע לשמוע מפי, כי אף ספר זה מצוי בספרייתי. כדי לשכנעו בכך, סיפרתי את תמצית תוכנו של הספר המכיל סיפורים מופלאים, כיצד מצא המחבר פדות לנשמות מתייסרות, כלואות בכלאן, וביניהן נשמתו של שבתאי צבי- משיח השקר. חזרתי על אחד מסיפורי הספר, המתאר כיצד נשמה לכודה בתוך רימון ונשתחררה לפתע משנקלף הפרי על ידי איש קדוש, לאחר שברך את ברכת פרי העץ ואכלו. מששמעו את הסיפור, חשו השניים לתא מגוריהם, הביאו משם פירות וביקשוני לאוכלם למחרת בבוקר, לאחר שאברך ברכת פרי העץ ואתפלל לגאולת נשמותיהם. 

הם מסרו לידי שקיק ממתקים לחלוקתם בין חבריהם לכלא "יאכלו ממתקים ואל יצטערו" הוסיפו. הם הפקידו בידי את תפיליהם, אשר לא יוכלו עוד להניחם בשל השעה המוקדמת שנקבעה להוצאת להורג. 

על הוידוי ושירת 'אדון עולם'

השעה התארכה ומאיר פיינשטיין שאל על אודות "הווידוי". 

"ווידוי?" הגבתי בתמיהה. "מי מאתנו ראוי שיאמר ווידוי? אתם מקדשי שם שמיים, המקריבים חייכם על מזבח קיומו של עמנו, או שמא אני ושכמותי שאין בהם אומץ הלב ללכת בעקבותיכם? מכל מקום, הוספתי, נאמר וידוי עם שובי אליכם לפנות בוקר להיות עמכם בשעת העלאתכם לגרדום".

מששמעו על כוונתי לשוב אליהם עם שחר, התגלו אותות חרדה על פניהם, והם ניסו, כמיטב יכולתם לשכנעני בנימוקים שונים לוותר על רעיון זה. "חשוך מעצמך את זעזוע מחזה הגרדום", אמרו. "עלול אתה לסבול מכך כל ימי חייך. למה תייסר עצמך על כך? חשוב על ההשפעה שתהיה בכך על בני ביתך". "עשית די למעננו" ועוד כיוצא בדברים האלה. 

"אחים", אמרתי לבסוף. "חידלו נא! שום כח שבעולם לא יניאני מהחלטתי להיות עמכם עד הרגע האחרון. אני נחוש בדעתי כי המראה האחרון שתראו עלי אדמות יהיו פניו של אח אוהב ולא פני צר קורנות מאושר". 

למשמע דברים אלה, חדלו מניסיונותיהם והחרישו. 

לא שיערתי בנפשי אותה שעה מדוע כה נחרדו בשמעם על כוונתי להיות עמם עד שעתם האחרונה.

לפני שנפרדתי מהם קרוב לחצות הלילה, על מנת לשוב אליהם לפנות בוקר, אמרתי להם: "בנים, יהודי בטרם שעוצם עיניו בשינה, קורא קריאת שמע ומסיים בפזמון 'אדון עולם'. הבה נקרא פזמון זה. הגיב ברזני- "הלוא יש ניגון לפיזמון זה, הבה נשיר אותו!". 

מתוך שירה אדירה, בעמידה זקופה בסמוך לתא הגרדום, כשאנו חותמים את הפזמון "בידו אפקיד רוחי, בעת אישן ואעירה, ועם רוחי גוויתי, ה' לי ולא אירא". יצאתי את התא. 

הרגשתי אותו לילה הרגשה ברורה, כי הדברים שדיברתי אליהם, לא ממני יצאו אלא כאילו השאילו לי פה מלמעלה. הדברים קלחו ואין כוח סמוי שחוץ ממני ומעליי מנחה אותי. דיברנו דברים רבים ברומו של עולם אותו הלילה. 

עתה ביקשו רשותו של הזקיף לעשן עמי סיגריה אחרונה, וכשהזקיף ניגש אלינו להצית אש- רעדו ידיו [מכאן מקור האש לפיצוץ]. הם גם ביקשו ממני להודות לאותו הסרג'נט [גודווין]- לפני מספר שנים התברר שקיבל מידם את התנ"ך מהם, כנראה אחרי שסבא יצא מהם. כך עדות בנו] על יחסו ההוגן כלפיהם.  כאשר ליווני אל שער הבניין, ניכרו בו סימני חרדה ובקול חנוק מהתרגשות אמר "אדוני, כיצד אפשרי הדבר שבחורים צעירים, אשר המוות נשקף מול פניהם, יהיו כה שמחים ומתרוננים?"

"כך, הולכים לקראת המוות אנשים נקיי מצפון ושלמים עם עצמם", השיבותי לו.  

השעה הייתה קרוב ל23:00 בלילה. עם הגיעי למשרדו הסמוך של נציב בתי הסוהר. בהכנסי ללשכה בה התכנסו הקצינים אשר אמורים היו להיות עדים להעלאת הנידונים לגרדום, נושא בידי את הפרות שמסרו לי פיינשטיין וברזאני- חשתי במבטם הסקרני של הקצינים ומצאתי לנכון לחזור על סיפור הרימון ותיקון הנשמה שעלה באורח מקרי כנושא שיחתי עם הנידונים למוות.   

עודני מספר את הסיפור, והד קול נפץ עז נשמע מכיוון הכלא. לא שיערתי בנפשי כי סיפורי התמים, יטיל עלי חשד כמי שקשור בדרך זו או אחרת לפיצוצו של רימון היד ויגרור הזמנתי לשתי חקירות רשמיות- הראשונה מיד באותו הלילה, על ידי שני חוקרים ממשטרת בית לחם, והשנייה- אמורה הייתה להיות על ידי חוקרים מקהיר, לא התקיימה לבסוף. במקום זאת, זומן לחקירה של חוקר סיבות המוות . 

לימים נודע כי חומר הנפץ הוברח לכלא חבוי בתוך קליפת תפוז אשר בשרו נעקר מתוכו. 

סיפורי על הגאולה המצוייה בפירות, החשידני במתן רמז לנידונים למקום המצאו של חומר הנפץ. 

פיינשטיין וברזאני שלפו במו ידיהם את הפרי מקליפתו, הציתוהו ועלו בסערה השמימה. ונתקיים בהם מאמר חכמינו: "הילודים למות והמתים להחיות".

ומה המסר שהשאירו לנו קדושינו משה ברזני ומאיר פיישנטיין:

"חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו" [שמ"ב, י', י"ב] ולמען כבוד ישראל. "וה' יעשה הטוב בעיניו" [המשך אותו הפסוק]. יהי זכרם ברוך לעד. 

מאיר פיינשטיין לוחם האצ"ל ומשה ברזאני לוחם הלח"י, והם במותם, בשנות העשרים לחייהם. 

תוספת מאוחרת: איפה היה טוביה גולדמן באותו הלילה...

באותו הלילה בו אירע הפיצוץ, שירתתי כנוטר במשטרת הישובים העבריים במוצא, בשמירת לילה. חזרתי מוקדם בבוקר ממוצא לירושלים בשעה 06:30 לערך. שירתתי במוצא מ.י.ע [משטרת ישובים עבריים]. במסגרת השירות הזה עברנו קורס מ"כים של ההגנה. במוצא שמרנו על יהודים שחיו שם, מוקפים בכפרים ערביים [אחד צמוד אליה קולוניה]. הייתי אז בשנת שירות לאחר סיום לימודיי התיכוניים בבית ספר "מעלה". 

 הגעתי לביתי ומצאתי את אבא משוחח עם עיתונאי- גביראל צפרוני, עורך 'הבוקר' [עיתון של המרכז יחסית]. האזנתי לשיחה, בה סיפר אבא לעיתונאי את הקורות באותו הלילה בו שהה בבית הסוהר המרכזי בירושלים עם שני הנידונים למוות משה ברזני ומאיר פיינשטיין. בכל אותו היום, הגיעו עיתונאים כדי לשמוע את הסיפור מפי אבא. 

----

"ישבתי עם חברי גדעון ברמן על ספסל בקרבת פינת רחוב זבוטינסקי והמלך דוד. משננים את חומר הבחינה באנגלית. לפתע, עטו עלינו מהעורף, מאחורי הספסל שני בריטים לבושי אזרחית, שמיד חקרו אותנו מה אנו עושים בליל שבת בעשר בלילה במקום הזה. הסברתי להם את תכלית הישיבה שם, וציטטי להם באנגלית את המחזה הראשון של מקבת'- 

ואז הם סיפרו לנו על החקירות שעוברים משתתפי האירוע שבו נפצע ונתפס פיינשטיין. הם סיפרו שקרובי משפחתו של אחד המשתתפים בשם משה הורוביץ, מנסים להחריג אותו מתוצאות אפשריות של השתתפותו באירוע של התקפת המחתרת, בו נעצר מאיר פיינשטיין.