תולדות המשפחה

לדור ודור נגיד, מזכרונות טוביה גולדמן


תל-אביב, מחוז הילדות הראשון

בט' אייר תרפ"ח, ביום שטוף אור שמש אביבית, בתל-אביב, יצאתי לאוויר העולם, בכור לאבי הרב יעקב גולדמן ז"ל, יליד ארה"ב שעלה מקרוב, ולאמי חנה, לבית בלומנטל, ילידת ירושלים, דור רביעי בארץ.


בית החולים "עין גדי". שברח' מזא"ה, בלב תל-אביב הקטנה, שימש את לידתי.


שנתיים לאחר מכן הובהלתי אליו שנית, לטיפול רפואי ביד שנשברה ב"תאונת עבודה"..


ד"ר שטיין, מנהל בית-החולים, שחש לחדר בו נחבשה ידי בגבס, העיר בשחוק : "לא היה לך צורך לשבור יד כדי להתגבר על געגועך לבקרנו".


דירתנו שכנה בבניין ברחוב אחד- העם, שחצרו שימשה לי בסיס יציאה בהתגנבות יחידים, לעבר שפת ימה של תל-אביב ואני אז כבן שלוש שנים.


אווירה החם של העיר ולחותו העיקו על אבי ובשנת תרצ"ב עקרנו לירושלים, עיר של סופרים ותורה, שדיברה אל לב אבי.


סבי, חיים יהודה גולדמן, וסבתי סטירל, לבית דונסקי, הוסיפו להתגורר בתל-אביב, אליה עלו עם אבי בסיוון תרפ"ו (יוני 1926).


סבי ממש התאהב בעיר התוססת ובדיבור העברי שנשמע ברחובותיה.


שנים ספורות לאחר עלייתם הקים סבי בניין מסחרי ברחוב נחלת-בנימין, שחנויותיו נבנו ע"י פועלים עברים. בתקופת החופש הגדול נהגנו לשהות בבית סבי שנהג לקחתני לאתר בניית החנויות.


באחד מהביקורים מצא סבי, כי הפועלים מתעצלים במלאכתם וכשהעיר להם על כך, השיבו לו "הסוציאליסטים" ברוב חוצפתם: "מר גולדמן הבניין הזה בין כה וכה יהיה פעם שלנו".


"אינכם מאמינים ליוצא מפיכם" השיב סבי, "לו התכוונתם לכך הייתם מזדרזים בעבודתכם ומקפידים על טיב הבנייה".


שישה עשר ילדים ילדה סבתי, ארבעה מהם מתו סמוך ללידתם. ראשונה ללידות הייתה בת אשר נולדה בפולין ומתה פעוטה. היא שימשה סימן יפה לבנים. כולם זכרים שנולדו בארה"ב, שני אחים שנולדו זמן רב לפני לידת אבי, נשרפו חיים בקטנותם, בהתהפך עששית נפט בחדר בו שהו. הם נטמנו בבית העלמין היהודי הישן "מאונט הופ" שברוצ'סטר ניו-יורק.


תשעת הבנים שנשארו הם, לפי סדר לידתם: הרי (יצחק צבי) כשם סבו;  אברהם, ישראל (איזידור) דויד, אליהו, חנוך, אפרים, ראובן ובן הזקונים יעקב, אבי ז"ל,. סבי היה תלמיד חכם מובהק, בעל זיכרון מצוין ותפיסה מהירה אשר שקד על התורה עד יומו האחרון.


קול לחן לימודו היה מהדהד בבית השכם בבוקר ומאוחר בלילה.


קולו הנעים היה ערב לקהל מתפללי ביהכנ"ס הגדול ברוצ'סטר, בו נהג לעבור לפני התיבה במנחה של יום הכיפורים, ובתפילתו ניכר היה שהיא עבודת הלב, ולא מצוות אנשים מלומדה. בהזדמנויות שונות סיפר לאבי על חייו בעיירת הולדתו, רדז'ילוב. סיפר על קרוב משפחה בשם ברצ'ה לוינזון שתאר את גודלה של העיירה כך: לו היה כלב משתטח לאורכה וראשו בקצה אחד, היה זנבו מגיע לקצה השני.


תל-אביב



רב העיר ניבא לסבי גדולות בלימודיו, בכוונתו היה ללמוד בישיבת וולוז'ין הליטאית, אך מאחר ואביו היה איש  חולני וסבי היה בנו היחיד, לא רצה להתרחק מהעיירה ועבר ללמוד בכפר סמוך בשם צ'יזיווה בה נקלע לראשונה לקהילה חסידית.


ברדז'ילוב גר חסיד אחד בלבד, אודותיו סיפר סבא, כי פעם נפלה דליקה בבית החסיד, שכן בתי העיירה היו צריפי עץ ספונים בשחת ודליקה כי תיפול בבית אחד עלולה הייתה להתפשט ולשרוף את העיירה כולה . עמד אותו חסיד ליד ביתו הנשרף והולך והצדיק עליו את הדין:

" אלוקים אתה צדיק, משפטיך צודק וכל שתעשה צודק".


התרעם אחד התושבים על שאין החסיד משתדל לכבות את הדליקה וצעק לעברו "חסיד שוטה, אם תצדיק אותו ישרוף את כל רדז'ילוב.


בצ'יזיווה נהגו החסידים רובם ככולם לחבוש בשבת שטריימל לראשם.


בשבת סעד סבי על שולחנו של חסיד עני, אשר אף בשבת היו מזונותיו בדוחק. .....


כשהגישו לשולחן דגים זעירים ("סטינקס") זולים היה אומר :"יהי רצון כאילו אכלנו דגים גדולים" והמשיך לפרש כל סוג וסוג של דג גדול ויקר שיהודים מבוססים נהגו לכבד בם את השבת, וכך נהג לגבי כל מנה ומנה.


המארח פרנס את האורח ב"יהי רצון" והאורח שלא ברצונו נשאר רעב.


סבי הופתע לגלות בישיבה, כי תלמידים בגיל 15 שנה לומדים הלכות בשר וחלב מתוך יורה-דעה, חלק א' כמנהג הליטאים. עד מהרה התברר לו כי תלמידים אלה הבינו בקושי דף גמרא.


סיפור אחר, שסיפר סבי, מזיכרונותיו מימי נעוריו – מעשה נורא שראשיתו בפולין וסופו בניו-יורק.


על רב אחד בעיירה שבפלך סובאלק יצא קצפו של אחד מבני קהילתו שהפסיד בדין תורה שפסק אותו רב.


כמעשה נקם – כלא את הרב בבית שימוש שהיה בחצר מרוחקת, ורק לאחר שעות אחדות שוחרר הרב מכלאו זה. לימים היגר הכולא לניו-יורק, הצליח בעסקיו והתעשר.

יום אחד הסתגר בבית השימוש שבביתו ותלה עצמו, ולא נודעה סיבת המעשה.


אנשי עיירתו מפולין קישרו את מעשה ההתאבדות  בחטאו נגד הרב בפולין.


ב-1872 בהיותו סבי כבן שבע שנים חלף המלבי"ם יליד העיירה בדרכו לגרמניה. כל תושבי העיירה, וכך  נהגו תושבי עיירות סמוכות שהמלבי"ם חנה לידן בדרכו, יצאו לקבלו בצדי הכביש בו עבר גאון זה.


כשראו הגויים התקהלות גדולה כזאת של יהודים, סילקום באבנים אחת מהן פגעה בפניו של סבי, בקרבת עינו ופצעתו. עד ליומו האחרון נשא סבי, לא בלי גאווה, סימן צלקת זו.


סבי אף סיפר לאבי אודות חתונת קרובתו לצדיק המפורסם ר' זרח ברוורמן, שלימים עלה לירושלים ועל מה זכתה לחתן כה דגול?

ומעשה שהיה, כך היה לראשונה השתדכה קרובה זו לאחד הבחורים בן גילה.


החתן, שהשידוך    נקבע ע"י הוריו, לא התרצה לו, והכין  בחשאי את בריחתו לעבר הים. 


בשעה שנקבעה להעמדת החופה והאורחים כבר התאספו בבית הכנסת לחתונה, חיכו הכול לחתן לכיסוי פני הכלה בצעיף, אך החתן בושש לבוא ונודע כי נסע לארה"ב.


אבי הכלה לא יכול היה לשאת את צערה של בתו ונדר. כי יפצה אותה עד לפרוסתו האחרונה וישדכה לאחר, שהכול יתקנאו בה.


קם ונסע לעיר לומז'ה , בירת הפלך ומצא בה לבתו את בחיר תלמידיו של הרב יהושע לייב דיסקין זצק"ל  הלוא הוא זרח ראובן ברוורמן.


לחתונה הגיעו גדולי ישראל מהסביבה, מי לכבוד החתן ומי לשם פיצוי בת ישראל שהוכלמה.


סבי, היה אף הוא בין הקרואים וסיפר לאבי את הסיפור. בעת עלייתם לארץ וביקור אותה קרובה, שהתפרסמה כאשתו של  ר' זרח וחמותו של ראש הישיבה מאה שערים, הרב ווכטפוגל.


חותנו של ר' זרח היה פלטיאל צ'רוינסקי, שאם  סבי היתה ממשפחתו. 

       


—----------

פרק א' – מחוז הילדות


נולדתי בעיר רוצ'סטר, ניו-יורק, בארצות הברית ביום ט' באלול, תרס"ו (30 באוגוסט 1906).


תשעה אחים היינו, ואנכי בן הזקונים. את תולדות הוריי כבר העליתי על הכתב בנפרד. 

הבנים כולם נולדו בארצות-הברית, ואי לכך הייתה השפה המדוברת בינינו אנגלית. מאחר ולא דיברתי שפת אידיש הייתה אמי ז"ל מצרה על כך ונוהגת לומר : תשעה בנים לי והבן זקונים גדל גוי!. לא היה כל טעם בלימוד שפת אידיש ואפילו לצרכי לימודי הקודש, שכן סמוך לתחילת לימודיי נתחדש דבר בתלמוד תורה שברוצ'סטר – שיטת לימוד "עברית בעברית" ללא כל הזדקקות לאידיש.


בספריית אבא ז"ל זוכר אני רק שני ספרים באידיש וכל השאר היו ספרי קודש בלבד. כמובן ספרים רבים היו לנו באנגלית ביניהם ספר  Book of Knowledge אנציקלופדיה של עשרים כרכים, בהם הרביתי לקרוא, וכן Jewish  Encyclopedia

בבית הכנסת שלנו – "בית מדרש הגדול" נמצאו ספרים רבים בהם גיליתי עניין רב, בעיקר "הבאור" לתנ"ך  של מנדלסון, ספר המלים של בן-זאב ועוד ספרים של מחברים "משכילים": כל אלה בנוסף לש"ס, משניות, ירושלמי, שו"ע, ועוד ועוד.


כיצד הגיעו ספרי השכלה לבית  הכנסת? על ראשוני המתיישבים  ברוטשסטר נמנו יהודים יוצאי גרמניא, ואלה הביאו אתם ספרי השכלה. לאחר מותם תרמום יורשיהם לבית-הכנסת.


זכורני מעשה ביהודי שטילפן לאבי להודיעו על פטירת אביו והוסיף כי המנוח השאיר בבית

'Big Sidders"   שרצה לתרום לבית הכנסת ונתברר שאלו היו כרכי ש"ס  וילנא" שלם. 


בימים ההם, ראשית המאה העשרים, טרם נוסדו בתי-ספר כל-יהודיים ואי לכך למדנו עד לשעה 4 אחה"צ בבית הספר הכללי -  עם שאינם בני-ברית, ולאחר מכן בתלמודי-תורה , שעתיים כל ערב משש עד שמונה.

את לימודיי היסודיים עשיתי בביה"ס היסודי מספר תשע, בו התמניתי בהגיעי לכתה הליונה לתפקיד

הנכבד של Sandard Bearer     בבית הספר.

 

עם כניסתה של ארצות הברית למלחמת העולם הראשונה החלה מכירת איגרות מילווה החרות – liberty bonds ברחבי המדינה ומאחר ונחשבתי לנואם מחונן נבחרתי כתעמלן לקידום הפצתן של האיגרות.


ביתנו היה בית יהודי שופע חום. כולנו חבשנו כיפות בבית, שהיה הומה תמיד מאורחים, במיוחד  משולחים (שדרי"ם) מירושלים וכך התרגלנו מצעירותנו ליהודים בעלי זקנים ופאות. בהיותי כבן 14 שנה השתתפתי בסעודת סיום שערכה חברת ש"ס, ולהפתעתי נתבקשתי ע"י המארגנים לשאת דבריי  ללא הכנה מוקדמת. דרשתי מעניינה של פרשת השבוע: "כי תשא" על הפסוק : ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל והמחולות ויחר אף משה וישלך מידו את הלוחות וישבר אותם תחת ההר" ( שמות לב, יט). הסברתי למסובים כי משה רבנו ביקש לדעת את סיבת עשייתו של העגל כדי למנוע הישנות מעשה מעין זה בעתיד ומצא  שהציבור מחפש בידור, כמו שכתוב "וישב העם לאכול ושתו ויקומו לצחק" והנה שאלתי את המסובים "מתי מזדמנים אכילה ושתייה ושמחה בצוותא? כמובן ב"סיום!" אי לכך שבר משה את הלוחות כדי לעשות סיום על כל חלק ולהרבות ע"י כך שמחות מחולות, אכילה ושתייה וכו'. זו היתה דרשתי הראשונה. ניחנתי גם בקורטוב של מרדנות. מורה אחת בבית-ספרנו פלטה מפיה דבר, שטעינו לפרשו כהערה אנטישמית מעליבה ואי לכך הכרזתי "שביתה". המנהל הזמין את אבי והסביר לו העניין ואבי ציווה עלינו לחזור לבית הספר ואותי הזהיר לדייק להבא בדברים ולא לטעות בהבנתם. נוסף ללימודי בתלמוד תורה שכרו הוריי מורה פרטי ללמדני תלמוד. עמו למדתי תלמוד באידיש.


בהיותי כבן 15-16 שנה בנה מר איסטמאן, בעליה של חברת "קודאק" ומגדולי עשירי ארה"ב בניין אופרה בעירנו וכן ייסד בה בית ספר למוסיקה. בשל קולי הערב נתקבלתי כתלמיד במוסד זה. לאחר כשישה חודשי לימודים בשיעורי פיתוח הקול נאלצתי להפסיק  לימודי אלה ועל כך אני מצטער עד היום.


ברוטשסטר  למדתי להכיר את המהגרים שהתיישבו  בעיר לקבוצותיהם האתניות: איטלקים, פולנים וגרמנים אשר גרו בשכונות נפרדות. ממול ביתנו עמד בניין כנסייה לותרני-גרמני ואחד מכמריו  היה נוהג לעכבני ברחוב ולחקור אותי על מנהגים יהודים שראה אצלנו.


בנעוריי גרנו בשלושה בתים שונים. בהיותי כבן 7 שנים העתקנו מגורינו לבית גדול, שאחר כך היה לבית ארבע דירות. ברחוב זה הייתה כנסייה קתולית גדולה ולידה בית ספר ובית נזירות. סיפרו לנו, לקטנים, כי הנזירות שממול אינן נוהגות לישון במיטות אלא בארונות מתים. לבסוף עברנו לגור בבניין ברחוב GRANT 17 שממול הכנסייה הלותרנית. בעונת החורף היו מגיעים העירה הצוענים, שהטילו אימתם על ילדי המקום, כי יצא עליהם שם של גנבים וחוטפי ילדים.


מספרם של הכושים ברוצ'סטר היה מזערי בימים ההם. אחד מהם בשם ג'ורג' וושינגטון היה מפעיל המעלית בבניין השייך לאבי ז"ל, אחד מבנייני המשרדים הגדולים בעיר הידוע בשם ELWOOD BLDG  בקרן הרחובות  Main   ו- State. כעבור מספר שנים פגשתיו לעת זקנתו, ובנו היה כבר לשונא לבנים ויהודים. היו בסביבתנו מספר אירלנדים, אותם חיבבנו בשל חוש ההומור שלהם. ההיכרות עם בני עמים וכתות נוצריות שונות עמדה לי אח"כ ביחסי עם בני מעוטים שונים.


שמחתי שבעיר רוצ'סטר היתה עדה של יהודים ספרדים מיוצאי מונסטיר, אשר נקראו בפינו "יהודים טורקים" שכן היו דוברי טורקית ולאדינו. על המונסטירים הללו פרסמתי לאחר עלותי לארץ  מאמר בבטאון "במערכה" הירושלמי,  עבורי לא היו ה"ספרדים" נטע זר, בימים בהם לא ידעו רוב האשכנזים באמריקה על עצם קיומם. רוטשסטר הייתה עיר בעלת הווי יהודי עשיר. האוכלוסייה היהודית מנתה כעשרים אלף נפש. כעשרה בתי כנסת אורתודוקסים, היכל רפורמי גדול "ברית קודש" והיכל קונסרבטיבי חשוב "בית-אל".


בהיותי כבן 16 נתמניתי זמנית למורה בבית-הספר של יום ראשון בהיכל הרפורמי. אחד ממורי בבית-ספר תיכון הורה אף הוא בהיכל הרפורמי. באמצע השנה עזב את רוטשסטר והתבקשתי למלא מקומו בהיכל. הסכמתי לכך וגם ניסיון זה היה לי לברכה.


מוסדות גבוהים ללימודי יהודות לא היו ברוצ'סטר, אבל מרצים מפורסמים היו מבקרים כל שנה את העיר, ביניהם ד"ר סטיפן וייז.  ממפורסמי המרצים רבו של "ההיכל" המקומי היה באותה תקופה יוצא גרמניה ד"ר גינסברג, אשר כ"מתקן" גרמני לא סבל יהודים ממוצא פולני והיה עוין אורותודוקסים, לא כן ד"ר ס' וייז, שהיה ממוצא הונגרי-אורתודוקסי. מספרים שהרב הרפורמי מרוצ'סטר לא סבל יהודי שחבש כיפה ב"טמפל" שלו. פעם נכנס יהודי  חובש כיפה לטמפל להאזין לנאום שנשא ד"ר ס' וייז כשהרב והאורח התיישבו על בימת ההיכל,  והעיר בכעס הרב כשראה את  היהודי חבוש הכיפה בין הקהל ואמר בכעס "היכן סבור יהודי זה הוא נמצא" ועל זה השיב לו וייז "מי יודע שמא הוא חושב שנמצא בבית תפילה יהודי".


זכורני ביקורו של זאב ז'בוטינסקי ברוצ'סטר. הוא נשא נאום חוצב להבות וקולונל ג'ון הנרי פטרסון, שהיה מפקדו של הגדוד העברי הלוחם במסגרת הצבא הבריטי,נילווה לז'בוטינסקי וכשאמר (ביידיש) שיש לו א- גויישע קופ פרץ כל הקהל בצחוק רם.



בזכות הקהילה הספרדית –המונאסטירים – ביקר בעירנו מי שהיה לפני שנים הרב הראשי של האימפריה העותומאנית, הרב חיים נחום אפנדי, שהיה פיקח ובעל כוח זיכרון חזק. טרם בואו סיפרו עליו, שדיבר שפות רבות ועד שהגיע לעירנו עלה מספר הלשונות מיום ליום. הרב נחום נבחר אח"כ להיות רבה של קהיר, וכשביקרתי שם בשנת 1944, הזכיר לי שמות כל חשובי רוצ'סטר שפגש ואף את אבי זכר. באתי אליו לקבל עזרתו בעניין הנוגע לחיילינו. וכשהתפעלתי מכוח זיכרונו. אמר לי:"הלא גם אתה זכרת פרטים מביקורי" השיבותי לו: אין הנדון דומה לראיה. טבעי לזכור אישיות כה מרשימה ונעלה ככבודו, אבל כבודו ביקר בקהילות רבות בארצות הברית ואם זוכר שמות אנשים פשוטים לאחר כל כך הרבה שנים, יש בכך כדי להוכיח כוח זיכרון יוצא דופן. בזכות חנופה זו קיבלתי מה שביקשתי ...


ביקר בעירנו אף מי שהיה הראשון לציון בירושלים בימי מלחמת עולם הראשונה. הרב דנון שהיה אורחנו לסעודת פורים עם עוד שני משולחים (אשכנזים) מעיה"ק.  הם יעצו לאבי שלא ייכנס עם החכם באשי בשיחה  תורנית , שלא לביישו, הרב דנון אמר כי מנהגו לעשן אחר סעודת פורים סיגר שחור והלכתי לקנות עבורו "מטעם" זה.


בין המבקרים את רוצ'סטר כל שנה היה החזן יוסלה רוזנבלט, שהיה נוהג להתאכסן בביתנו. איש זה היה ממש חסיד ופרקי תהלים לא משו מפיו, כשהגעתי כסטודנט לניו-יורק שלח לי כרטיס כניסה חנם (שלא עשיתי בו שימוש) לתפילת ימים נוראים בבית הכנסת המפואר "אוהבי צדק" ברחוב 116 שבו התחזן. על בית כנסת זה  אכתוב להלן.


מזמן לזמן היו מביאים לרוצ'סטר עוד חזנים מפורסמים, לערוך קונצרטים לטובת התלמוד תורה, וכולם התאכסנו אצלנו, ביניהם אני זוכר חזן קרניהו (היה אז זקן מופלג) חזן סורוטה – חזן ראשי של וורשא, חזן הירשמן מווילנא  (על "התנגשות" אתו סיפרתי בתולדות הוריי), חזן מייזל, חזן בבלה חגיז (שביקש כרית קטנה עבור אזנו, כי אחרת לא היה יכול לישון, כטענתו).


משעול האינדיאנים


ברוצ'סטר גרו אינדיאנים משבט סנקה ועל שמו נקרא אחד מגדולי הגנים החוצה את העיר  - סנקה פארק. הם גרו על יד הנהר ג'נסי ואני זוכר את הפרידה הרשמית מהם כשעברו לגור להרי האדורנדקס הגישה אליהם עברה בשביל על יד פארק גדול ונקרא משעול האינדיאנים , בו הרבינו לעבור ולחפש FLINTS אבנים אינדיאניות ששימשו כראשי חצים. 


הגם שלא הייתי ספורטאי, נהגתי לרדת במשעול האינדיאני ירידה די מסוכנת בשל  סכנת  ההחלקה בו כנו כן הרביתי לשחק  כדור-בסיס ונהניתי לצפות בתחרויות משחק זה.


עיקר הספורט החביב עליי : רכיבת אופניים והייתי רוכב למקומות די רחוקים במשך שעה שעתיים.  כשהגעתי לירושלים הייתי נוסע על אופניים עד כפר עברי צפונה, ועד קבר רחל דרומה. 


אהבתי מאוד את ימי השלג המרובים ברוצ'סטר והייתי משכים לפנות בוקר כדי לפנות את השלג מהמדרכה.



הבר-מצווה

זכיתי לבר-מצווה מפואר, מה שלא זכו לו שני אחיי שקדמו לי, אפרים וראובן וזאת בשל מלחמת עולם הראשונה. שני אחים גויסו אז לצבא: אחי ישראל (ISSIE ) שירת בחזית בצרפת. הוא היה החביב ביותר על אבי. ופעמים רבות היה אבי פורץ בבכי בעת הקידוש בשל היעדרות אחיי ,דוד וישראל מהשולחן, עקב שירותם הצבאי. לא היה  אפוא מצב רוח לערוך בר-מצווה מפוארת לאפרים  וראובן. אבל הבר-מצווה שלי חל אחרי שובם של אחיי המגויסים הביתה, ואף בן זקונים הייתי, וזכיתי לחגיגה גדולה, בה דרשתי דרשת בר-מצווה בעברית – דבר נדיר בימים ההם.



הכלות שבבית


בבית שגדלים בו בנים בלבד ועוד תשעה במספר, נעדרת "העדינות הנשית". חסרון זה קיבלו על עצמן הגיסות למלא. עד ליציאתי מהבית זכיתי לארבע גיסות., שהצליחו בשיפור הפן הגסטרונומי – כגון: גלידה במלון, אך נכשלו בניסיונותיהן לשפר נימוסינו עפ"י תורת אמילי פוסט.


גיסתי הבכירה  מרי (אשת אחי הרי) הייתה חביבה עלינו . ברייה תוססת ובעלת חוש הומור מעולה ובשלנית מצוינת. בתה אידית נולדה שלושה חודשים אחרי צאתי לאוויר העולם, וכאשר הייתה קוראת לי בבית הספר "דוד" עוררה צחוק רב בין השומעים. 


גיסתי השנייה – שרה (אשת אחי אייבי) נהגה להקפיד על "הוד והדר" בחיים, אך הייתה מסורה לנו.


גיסתי השלישית – רוז (אשת אחי איזידור) התגוררה עמנו תקופה קצרה. מורה במקצועה, בוגרת בית מדרש למורות. החיים התאכזרו אליה, כששיכלה בחודש אחד בעל ובן סמוך לאחר נישואיו.


השפעת הספרדית 


בשלהי מלה"ע הראשונה פקדה את ארה"ב השפעת המכונה SPANISH INFLUENZA. המגיפה הפילה חללים רבים ולא ידעו כיצד להיאבק בה.


כל אחיי חלו בה. אמי ז"ל שמעה מפי אשה פולניה קשישה כי שתיית כפית של  (HAZEL  ) היא תרופה בדוקה להדברת המחלה. רק אמי, אבי ואני נזקקנו לתרופה זו ואכן המחלה דילגה על שלושתנו.

כששמע על כך רופא המשפחה העיר: "אני מבין שהתרופה חיסלה את המחלה, אך איני מבין כיצד לא חיסלה אתכם".


כמו כן המליצה אותה זקנה גויה לאמי על תרופה נגד חולשה שכונתה  PAIN EXPELLER , שנועדה לשימוש חיצוני, אך הזקנה נהגה לשתותה , והתחזקה בגופה....


לימודים אקדמיים


בשנת 1924 סיימתי ברוצ'סטר את חלק לימודיי התיכוניים. התקבלתי לאוניברסיטת רוצ'סטר, שהיתה יחסית קטנה אך יוקרתית.


מאחר ושלטונות האוניברסיטה לא אפשרו לי השתתפות בתכנית לימודים ללא העדרות בשבת  נסעתי לניו-יורק והתקבלתי ב-NYU, בסניף וושינגטון סקוויר.


זו היתה בית חרושת ללימודים אקדמיים. הרבה תלמידים ומחלקות ורבים מהתלמידים יהודים. המשכתי בלימודים שבהם החילותי בביה"ס התיכון: שפות עתיקות (יוונית ולאטינית) גרמנית, היסטוריה ומתמטיקה.


המורה לגרמנית – ד"ר ציניקר – היה ממוצא גרמני, אנטישמי, פיקח ושנון.


יום אחד העיר לי, שמכל  התלמידים היהודים בכיתתו אני היחיד שיודע גרמנית וזאת כיוון שאיני יודע אידיש. הוא גם היה הדיקאן שלי.


אזכיר שתי תקריות עמו:


- כשביקשתי היעדרות בת יומיים  מלימודים בחג הסוכות, כולל יו"ט שני של גלויות, סירב.

הוא טען כי הרב הרפורמי של "היכל עמנואל" בניו-יורק המציא לו רשימת חגים יהודיים ובה יום אחד בלבד בסוכות. הסברתי לו את העניין, אך הוא בשלו – אינו מוכן לסטות מפסקו של הרב הרפורמי – יום חופש אחד בלבד. לבסוף ניאות לטלפן לרב ולספר לו על הערעור שהגשתי, אך הרב התעקש באומרו  "אני שומר רק יום אחד" ומה שטוב לרב יהיה גם טוב ליהודי כמוהו; ביקשתי מד"ר ציניקר לשאול את הרב כמה ימי חג שמר אביו? תשובת הרב הייתה:שני ימים וכן אישר כי כך שמר סבו, וכי הוא הראשון במשפחתו המסתפק בשמירת יום חג אחד.


הד"ר ציניקר אישר לי שני ימי היעדרות, בהעירו "אני מבין את העניין".


העימות השני היה בנושא מאמר פוליטי שכתבתי:

ד"ר ציניקר הזמינני אליו ושאלני, אם אני יליד רוסיה? לא אדוני השבתי. אני יליד ארה"ב , ואביך שאל הד"ר ציניקר ותשובתי: הוא אמנם יליד פולין הצארית אבל הוספתי מדוע הוא מתעניין בארץ לידתי?

תבין השיב, "הלוך מחשבותיך שונה מזה של תלמיד אמריקאי רגיל".

- ומה רע בכך" הקשיתי. אין כל רע בדבר השיב , אך ביקשתי לעמוד על שורש הדבר. האם אתה יותר מקורי או סתם בעל השפעת ארץ מולדת זרה (קרי: האם אתה קומוניסט)



בבית משפחת בלומנטל בעיר ניו-יורק


קשריי עם ארץ ישראל החלו בניו-יורק, כשהתאכסנתי בביתו של הרב אהרן-שמחה בלומנטל, שעתיד היה להיות חותני, בשנות לימודיי באוניברסיטת ניו-יורק וב"ישיבה יוניברסיטי" (אז ישיבת יצחק-אלחנן).


הבית היה מרכז לתרבות עברית. הרב בלומנטל ת"ח מובהק, בקי מאין כמוהו בתנ"ך, בתלמוד בכל הש"ס לרבות "תוספות" בעל ידע עצום בפילוסופיה ודקדוק עברי, בלשן מומחה בלשונות עברית וארמית, בספרי הרמב"ם, הכוזרי, שד"ל ועוד.


נחשב ל"מקובל" גדול ובקי בתורה נסתרת בה עסק בעיקר לעת זקנתו..


היה לו תלמיד-חבר, הרב ויילר, שעבר לגור בקליפורניה, בנו של הרב ויילר, שהיה עשיר מופלג ועסקן ידוע, מימן לאביו שיחות לימודי קודש טלפוניות של שעה שבועית עם חותני בניו-יורק.


במאמר שלו שהתפרסם בצעירותו בארץ בשם "דת ישראל" המריץ ללמד ליפנים את יסודות דת ישראל. באותם ימים קמה תנועה לגיור היפנים, שרבים דימו לחשוב אותם כצאצאי שבט נפתלי (אותיות תליפן)


באגרות הראי"ה חיווה הרב קוק דעתו על המאמר.


בתקופת מגוריי בבית בלומנטל גרו בו, מלבדי, חמשת בניו ושלוש מבנותיו וחותנתי שרה, בתו של הרב הגאון ר' טוביה גולדברגר, מי שהיה חבר בית דינו של הגאון מלובלין, הרב שניאור פראדקין, בעל "תורת חסד" שעלה לירושלים בערוב ימיו, סבו של יצחק שדה.


ר' טוביה היה חריף מוח והדפיס הרבה מאמרי תורה ותשובותיו פורסמו בכתבי העת של ירושלים.


חלק רב מספרו של הרב שלום אייזנבאך "באר-יצחק" היו מתורתו של ר' טוביה.


ר' טוביה ורעיתו פריידל לבית הויזדורף גרו בדירה צנועה בבתי אונגרין, ואת רוב ימיו עשה בלימוד קודש במרתף הדירה. לבסוף חלה קשה במחלת הקצרת (אסתמה) וממחלה זו נפטר בדמי ימיו.


הוא וחותנו שימשו הממונים  בכולל הונגריה.


שרה הייתה טובת לב ומקבלת אורחים בסבר פנים יפות. אמה  - פריידל הייתה בתו של עזריאל-זליג הויזדורף ממייסדי בתי מחסה בעיר העתיקה בירושלים, בתחילת שנות השישים של המאה הי"ט.


אמה של פריידל – חנה ליפשה הייתה מצאצאי הש"ך, אחייניתו של ר' מרדכי ש"ך מראשוני העולים לירושלים בראשית המאה הי"ט, שעלה עם שתי אחייניותיו היתומות ממינסק והילווה כסף לבניית דירתו של ר' זונדל סלנט בבניין "החורבה" בירושלים.


הוא נזכר בספר תולדות חכמי ירושלים – חיבורו של פרומקין. צאצאי חנה-ליפשה הם אפוא מגזע הש"ך והרמ"א.


גיסי הבכור – דוד בלומנטל היה סופר ומשורר בחסד עליון, ושיריו הודפסו בירושלים  בשנת תרצ"ו.

אחת מבנותיו  של הרב אהרון ש' בלומנטל – חנה,  שעתידה לימים להיות אשתי, הייתה אותה עת  מורה ואם-בית בבית יתומים בעיר פלזנטוויל שע"י ניו-יורק (PLEASANTVILLE) ונהגה לשוב הביתה רק בסופי שבוע.


דמתה בחזותה לעלמה אירית, שער בלונדיני, לחיים אדמדמות ותמירה.


ערב שבת אחד כשחזרתי לאכסנייתי ומצאתיה מנקה את הבית ולא ראיתי בכך כל דבר יוצא דופן.


אך משראיתי בליל שבת את ה"שיקסע" מסיבה לשולחן ושרה בעל-פה את כל זמירות השבת ומדברת עברית רהוטה – נוכחתי בטעותי.


הבנות כולן היו צנועות בהליכותיהן. אפילו חוה "הגנדרנית"  והיפיפייה. פעם התבטאה: "שנתיים בביתנו ואפילו שתי מלים לא החלפנו בינינו".


חנה, לעומתה, הייתה מעניינת. היא ביקשתני, מדי פעם לסייע לה בלימוד אנגלית.

יום אחד שאלתני כיצד מאייתים מילה מסוימת. כאשר הסברתי לה העירה: כלומר לעולם אין "Q" בלי "U" עוקבת  There is no Q without "U" ואני משיב:

" Right . no one is "cute" but "you"  ובהלצה תמימה זו הגיעו ימי רווקותי המאושרים לקיצם, בהעמדת חופה בתל-אביב,  בט"ו בשבט תרפ"ז (1927).


באותם ימים נסעתי להתפלל בבית הכנסת West side institutional synagogue  - שבו שימש כרב הרברט גולדשטיין, חתנו של הרי פישל,שהיה אף מרצה לדרשנות בישיבת יצחק-אלחנן.


בכל ליל שבת היתה מסיבה, נאום ודיון, והוזמנתי להשתתף ולנאום במסיבות ליל שבת.


פעם שיבחני הרב גולדשטייין על הרצאותיי ללא הזדקקות לכתב. על כך הערתי: נאמר בתפילה "ועל עבדיך הנביאים כתוב לאמור", ללמד כי מהראוי שדברי הנביא, היינו הנואם שהוא עומד לומר יהיו כתובים בידו  ולא יסתמך על זיכרונו.


השתתפתי אף בחוג חברי עברית של הסטודנטים בניו-יורק יוניברסיטי, וביניהם שניאור חשין, לימים שופט  ביה"מ העליון וליפקין, שהיה לעו"ד ידוע בארץ. על מרצי החוג נמנה דוד ילין.


בניו-יורק התיידדתי עם בן עירי, מילטון שטיינברג, לימים רב חשוב בזרם  ה-Reconstructionists  ועמו למדתי שיעורי תורה ויחד ביקרנו בקונצרטים ב-Central Park.

הנסיעה לארץ

בחודש יוני 1924 –  הפלגנו מארה"ב לשרבורג, צרפת, אבי, אמי, אני ועוד ארבעה מארי בדרכנו לארץ ישראל.


הגענו לשרבורג ביום שישי. אבא שלא רצה להסתכן בחילול שבת, החליט לשבות שם.


מצאנו בשרבורג קהילה יהודית גדולה במעבר In Transit   - שהגיעה מפולין ולא הספיקה להגיע לניו-יורק לפני תאריך הגבלת מכסת ההגירה לארה"ב. עד אותו זמן לא הוגבלה המכסה , ומאז הותרה הכניסה רק לפי מכסה חוקית לכל ארץ .


המהגרים שלא הספיקו להגיע לניו-יורק, שוכנו ע"י חברת הנסיעות, שהתחייבה להסיעם לניו-יורק עד למועד ההגבלה, דאגה לאכסנתם במלון  אטלנטיק על חשבונה.


המהגרים הקימו במלון מטבח כשר ואכלנו על שולחנו הפרטי של הרב, שוחט צעיר מירושלים. אמא סרבה לאכול, כי לא נראו לה סדרי התנור לשבת.


באותו יום שמענו על ההתנקשות בד"ר דה-האן בירושלים ביום שלפני כן.


הימים הראשונים בארץ


מיד עם הגיענו לארץ, עלינו לירושלים והתאכסנו במלון אמדורסקי בעיר העתיקה.


למחרת יום הגעתנו הלכתי לאב"ד של העדה החרדית, הרב מרדכי ליב רובין, אחיו של מיכל רבינוביץ, בעל חנות הספרים "דרום", והבאתי ד"ש מבנו שבניו-יורק. בית-הדין שכן אז בבניין בית-הכנסת בחצרו של ר' ישעיה ברדאקי, שבעיר העתיקה, בחצר הידועה אף  בשם "סוכת שלום" ובה גדל חותני, כפי שנודע לי לאחר זמן.


בבואי התקיים דיון בביה"ד והתבקשתי להמתין עד לסיומו.


הנתבע באותו דיון הכירני, שכן כמה שנים לפני כן הגיע לרוצ'סטר  כמשולח והתארח בביתנו.


סיפר לרב רובין מי אני.


בעומדנו על גרם המדרגות העולות לקומה השנייה בה שכן בית-הכנסת, נשמט מקלו של הרב רובין ונפל ארצה. הנתבע הרים את המקל כדי להושיטו לרב, אך הרב ציווהו להשיב את המקל למקום בו היה מונח, שכן שירות זה עלול להיחשב כאבק שוחד.


שאלתי את הרב האם יתיר לי להרים את מקלו, שכן אינני תושב ירושלים ואין לחשוש שאי פעם אגיע אליו לדין תורה.


הרב חייך ונחפז להרים את מקלו. הרב רובין גר בשכונת ימין משה והלכנו לביתו להביא לרבנית ד"ש מהבן.


נדהמתי לשמוע בביתו של הרב רובין דברי סרה על הרב קוק. הרב רובין הראה לי  דברים "אפיקורסיים" בקונטרסו של הרב קוק, בו נאמר כי התעמלות המגבירה את העוצמה הגופנית של צעירי ישראל כאמירת  תהלים היא.


לאחר חתונתי  גרנו שנים אחדות בתל-אביב ברחוב הס 3.


מסדר הקידושין  שלי היה הרב יוסף הלוי.


טוביה, בני, נולד בבית חולים "עין-גדי" בת"א באייר תרפ"ח. קראנו לו ע"ש סבה של רעייתי – הרב טוביה גולדברגר והוספנו עמנואל, שנזכר בהפטרת שבת חתן שלנו "...וקראת שמו עמנואל..." )ישעיהו ז',י"ד).

הכהן שפדאו היה בצלאל לפין.


בקיץ תרפ"ז התחוללה רעידת אדמה בארץ. ישבנו אותה עת במרפסת הדירה ברחוב הס ולפתע החלו לרעוד קירות החדרים הפונים אל הים וכאילו מטוס חדר לדירה.


בירושלים התרחשו נסים ואף יהודי לא ניזוק. בשכונת הבוכרים נהרס בית בו שכן ת"ת, דקות לאחר שאחרון התלמידים הספיק לצאת ממנו.


בבית אחר ישן תינוק  יהודי בעריסתו בחדר שנהרס וקירותיו נפלו על העריסה כשקרשי קורתו סוככו על העריסה והתינוק לא נפגע.


ס"ה נהרגו עשרות ערבים ואף לא יהודי אחד.



פרעות תרפ"ט


נציגי השלטונות הבריטיים בארץ טענו, כי לא הרגישו בפרעות הממשמשות לבוא ושקר הדבר.

יום לפני קרות הפרעות נסעתי לירושלים להביא אלינו לת"א את גיסתי חיה וילדי אחותה אסתר שגרו עמה בבית בשכונת רוממה. בבואי לשכונה ראיתי ליד הבית התקהלות רבה של ערבים שנופפו באלות שבידיהם. שוטר בריטי גרשם לצדו השני של הרחוב ושוטר אחר מגרשם חזרה לפינה אחרת, אך לא הרחיקם מהשכונה.


עם תחילת הפרעות בת"א פינו את התושבים היהודים מכרם התימנים ושיכנום בבית הכנסת הגדול שברחוב אלנבי.


לאחר מספר שנים בת"א העתקנו מגורים לירושלים. באחד מלילות שבת לקחתי עמי את טוביה לתפילה בבית הרב קוק, ולאחר סיום התפילה ברך הרב את טוביה.


אבי ז"ל נפטר בערב סוכות תרצ"ז.  אותה עת, עלה הרב הראשי הרצוג לירושלים ושכן  בדירה שממול מלון אמדורסקי ברחוב בן-יהודה.


נהגתי להתפלל במניינו ועברתי לפני התיבה. יום אחד שאלני הרב אם אוכל לסייע בענייני משרדו. נעניתי וכך החילותי לשמש כמזכירו עד לשנת 1943, בה התגייסתי לצבא הבריטי ושימשתי כרב צבאי עד לשחרורי בשנת 1946.


עם שחרורי מהשירות הצבאי התמניתי כרב בתי הסוהר ומחנות המעצר וכן שימשתי כרב צבאי (בלי מדים) בצבא הבריטי, שכן נשארו חיילים יהודים במחנות בארץ ובעבר הירדן.


בתפקידים אלה שימשתי עד לחנוכה תש"ח עת  נסעתי לניו-יורק לביקור משפחתי.


לפני טיסתי מסר לי משה שרתוק (שרת) את תכניתו הסופית של המלך עבדאללה לפלוש לארץ ישראל המערבית וביקשני להמציאה לאישיות ידועה בניו-יורק..


בהיותי בניו-יורק הפצירה בי גולדה מאירסון (מאיר) להישאר זמן מה בארה"ב ולסייע בתועמלנות לצרכי היישוב. שבתי לארץ בהפוגה הראשונה.


בהיותי בארה"ב  פעם נוספת נתבקשתי  בארה"ב לסייע בידי הרב הראשי הרצוג שעמד לבקר בארה"ב לעשות למען הארץ בחסות המגבית היהודית, ושבתי עמו לארץ.


בשלהי שנת 1949 התמניתי ע"י הג'וינט האמריקאי לתפקיד מפקח על הישיבות בארץ מטעם הג'וינט ומילאתי תפקיד זה עד ליציאתי לגמלאות בשנת 1975.


בשנה הראשונה לאחר מכן עסקתי בהסדרת ארכיונו של הרב הראשי.



עבודתי הספרותית


תמיד נמשכתי לספרים. תודה לאל שזיכני להוציא לאור כמה ספרים חשובים – והם שני כרכים של תשובות הרב הראשי הרצוג "היכל יצחק".


הרב הראשי אונטרמן התפעל מאוד מחלק שני של היכל יצחק שהוצאתי לאור וביקשני להוציא לאור את  כתביו, אך לא יכולתי להתחייב לכך.


הוצאתי לאור, כמו כן את חלקו האחרון של  "אור הישר" חיבורו של הרב הילמן על מכילתא וספרי, בתוספת הערותיי, שהרב הרצוג, בהסכמתו לספר מציינים כ"הערות חשובות".


הספר הראשון שהייתי מחברו ומוציאו לאור הוא:

"באורים והערות למגילת אסתר, שנתפס בת"א בשנת תרצ"ב (1932).


קיוויתי להוציא מהדורה שנייה מורחבת ואף אספתי חומר רב, אך כנראה שלא אזכה לכך.



פרסמתי מספר מאמרים, באנגלית, בגיליונות הראשונים  של "ניב המדרשיה" – כתב עת בהוצאת מדרשת פרדס-חנה. מדי פעם פרסמתי זיכרונות בעיתון "חרות".


בהגדה של פסח שהוציא הראשון לציון, הרב עובדיה יוסף, "חזון עובדיה" הביא הרב חידוש משלי בביאור טעם סיום הברכה פרי הגפן בגג' סגולה ולא קמוצה  כמנהג ספרדים ושיבחני על חידוש זה.



מינויי כרב בתי-הסוהר ומחנות העצורים בארץ ישראל


בשנת 1946, בעוד משרת כרב צבאי במצרים, התבקשתי למרבה הפתעתי ע"י שלטונות הצבא, לנסוע לירושלים ולהתראות עם הרב הראשי הרצוג.


בפגישתי עם הרב, סיפר לי כי מר גרייבס (אחיו של הסופר המפורסם) שהיה אותה עת ראש עיריית ירושלים עפ"י מינוי מיוחד סיפר לו על יחסים עכורים בין האסירים והעצירים היהודיים הפוליטיים לבין שלטונות בתי הסוהר.


מר גרייבס חשש ל"צרות" ויעץ למנות איש מתאים לתפקיד רב בתי סוהר ומחנות העצורים. הוא פנה לרב הרצוג בבקשה להציע מועמד מתאים למשרה שיהא מקובל על האסירים והשלטונות כאחד, והוא, מר גרייבס, ידאג שאותו מועמד יתמנה ויקבל את כל הסמכויות הדרושות לביצוע התפקיד.


על כך השיבו הרב הרצוג: יש לי מועמד יחיד שאמליץ עליו מיד והוא הרב יעקב גולדמן , המשרת  כרב צבאי בצבא הבריטי. מר גרייבס הבטיח לדאוג לשחרורי המיידי מהצבא ולמינויי לרב בתי הסוהר, אם אסכים לכך


מכאן – בקשת שלטונות הצבא כי אתראה עם הרב הרצוג. הרב דיבר על לבי להסכים ונתתי לו הסכמתי.


הצעת מועמדותי הוגשה ע"י הרבנות הראשית, אך הוועד הלאומי לכנסת ישראל היה אחראי לכל הסידורים הטכניים והשכר.


על שלטונות בית הסוהר עמם הייתי בקשר רציף, נמנו: מפקח בתי הסוהר  - אירי בשם הקט שהוחלף ע"י מייג'ור ברומפילד. שניהם אנשים הגונים למדי.


ברם, שלטונות אלה היו כפופים לפיקוחו  של ה- D.I.C,   Criminal Investigation Department 

עמם היה לי קשר באמצעות קצין בשם או'סליבן, שנהג לומר לי כי המקום המתאים ל"טרוריסטים" הוא עמוק בבטן האדמה.


המשטרה הודיעה לי כי הם מעדיפים שאתמנה על ידם כקצין, אלבש מדים ומשכורתי תמומן על-ידה.


סירבתי בתוקף והודעתי חד-משמעית כי אם תעלה הצעה כזאת – אתפטר מיד מתפקידי, שכן לא יהיה ערך לעבודתי, אם אופיע כנציג המשטרה  השנואה על הכלואים היהודים, ועליי להישאר עצמאי.


השלטונות הסכימו לוותר על  דרישתם. 

הודיעוני כי אהיה רב בתי-סוהר יחיד, כולל את  בית הסוהר המרכזי בירושלים.


לשאלתי, האם מינויי יגרור הפסקת ביקוריו של ר' אריה לוין בבית הסוהר בירושלים, בו נהג לבקר בשבתות במשך שנים ומשהשיבו בחיוב – הודעתי שאם כך הדבר אין טעם לעבודתי, שכן ר' אריה הוא חביבם של האסירים, ואם ייוודע כי ביקוריו הופסקו בשל מינויי לא אהיה מקובל על האסירים היהודיים , והוסכם כי ר' אריה ימשיך בביקוריו בבית הסוהר בירושלים.



בעכו היו כלואים כמאה אסירים פוליטיים וביניהם צעירים דתיים, חברי המחלקה הדתית של הפלמ"ח, שנעצרו בבירייה, שבגליל העליון. עפ"י דרישתי הותרה שהותו של חזן בסופי שבוע ובחגים  בבית סוהר זה,  והוא ירושלמי, ת"ח,  בשם מגריל. בנו של המקובל הירושלמי ר' שלמה מגריל, שגר בסמוך לעכו.

נהגתי לבקר בבית הכלא של עכו אחת לשבוע, ביום שני , ובכל יום חמישי הייתי מבקר את הבנות בבית הסוהר בבית-לחם. 

אחת לשבועיים ביקרתי את האסירים הפליליים בכלא נור-שמש, ליד טול-כרם.


לעת הצורך הייתי מבקר במחנה המעצר בלטרון, בו שהה מטעמי כל סוף שבוע – הרב דב אליעזרוב, ת"ח מובהק.


לאחר השבת השחורה נפתחו מחנות נוספים בלטרון ב' וברפיח, ובהם ביקרתי מספר פעמים.


כמו כן עשיתי חודש ימים במחנה עצירי המחתרות בגילגיל שבקניה.


לאחר כינונה של מדינת ישראל הוצעו לי מספר תפקידים ממלכתיים, ביניהם נציב בתי הסוהר, מנכ"ל הרבנות הראשית, אך דחיתי הצעות אלה.


בדצמבר 1949  הסכמתי להתמנות כמפקח על הישיבות בארץ מטעם הג'וינט האמריקאי, ובעבודה זו המשכתי 25 שנים ויחד עם זאת נשארתי יד ימינו של הרב הראשי הרצוג עד  לפטירתו של הרב בתמוז תשי"ט.


הרב הרצוג רחש לי אמון רב וכמעט תמיד קיבל דעתי בנושאים שונים ומגוונים ובמשך שנות ידידותנו הארוכות הצלחתי להרחיק ממנו ניסיונות התקפות מצד "קנאים" ומצד רבנים חרדיים וכך מנעתי ממנו מגינת לב שהיתה מנת חלקו של הרב קוק בין השאר בשל מהלכים שהיו לי בין רבני העדה החרדית ואגודת ישראל, ביניהם הרב יוסף דושינסקי, שהיה ג'נטלמן אמיתי ואיש יקר, הרב ראובן בנגיס, יהודי תמים וישר דרך מתלמידי הנצי"ב, הרב מסלוצק – איסר זלמן מלצר שהיה ידיד נאמן של הרב הרצוג, ושל חותנו, הרב שמואל הילמן.


פילסתי דרכים אל הרב פנחס אפשטיין, אב"ד העדה החרדית, שלעתים היה "מתגנב" לבית הרב לשוחח עמו בדברי תורה.


הייתי מאוד קרוב לרב יוסף שלמה כהנמן, הרב מפוניבז', אשר היה מבאי-ביתו של הרב הרצוג.


כל רבני  "האגודה" – הרב מאיר קרליץ, הרב מישקובסקי, הרב עקיבא שרייבר ובנו ר' שמואל וכל האדמו"רים ובמיוחד הרבי מגור היו קרובים מאוד לרב הרצוג וביתו. כמותם היו קרובים לרב ר' יצחק-מאיר לוין, מנהיג אגודת ישראל, ולימים שר הסעד בממשלת ישראל, שקיבל עידוד רב מהרב הרצוג.


שלושת מנהיגי האגודה הירושלמים: הרב משה בלוי, הרב רפאל קצנלבוגן והרב משה גליקמן פרוש היו מבקרים בבית הרב לפי הצורך.


הרב חי בשלום, אהבה ואחווה עם רבני הספרדים, למעט היחסים עם הרב יצחק נסים שהיה איש קשה.


קשרתי קשרים טובים עם "החזון איש", שלעתים תכופות היה מבקשני לבקרו בביתו שבבני ברק.


בתקופת מלחמת העולם השנייה גיבשתי הסכם בין "האגודה" לבין הרבנות הראשית (קרי: משרדו הפרטי של הרב הרצוג) באשר לחלוקת רישיונות עלייה לרבנים פליטים אשר ניצלו מצפרני הנאצים.


על כך שיבחני מר מילס, מנהל משרד העלייה של ממשלת פלשתינא-א"י.


פעם הגיעו חמישים תלמידים פליטים לרב דושינסקי, ללא נעליים לרגליהם והצלחתי להשיג עבורם מהרב את סכום הכסף לקניית הנעליים.


הבאת שלום בין הרב הראשי הרצוג לבין הרב יעקב-משה חרל"פ 


לאחר פטירתו של הרב קוק, בשנת תרצ"ה, הוצעו הרבנים הרצוג וחרל"פ כמועמדים לכהונת הרב הראשי לארץ-ישראל.


בשנת תרצ"ו נבחר הרב הרצוג לתפקיד זה. ביקשתי לקרב את שני הרבנים זה לזה, ואכן הצלחתי בכך , ובכל שנות חייהם שרר ביניהם שלום. 


כיצד עלה הדבר בידי?


בין חכמי תימן הייתה קיימת מחלוקת עתיקת יומין בדבר אמירת התפילה "בריך שמיה" מתימן עברה המחלוקת לא"י .


הרב הראשי קוק ניסה להשכין שלום בין שתי הכתות – מחייבי האמירה ומתנגדיה, ולא עלה הדבר בידו.


כשהגיע הרב הרצוג לירושלים פנו אליו חברי העדה התימנית להשתדל ליישב את המחלוקת.


יידעתי את הרב בדבר ניסיון התיווך של הרב קוק והצעתי כי יבקש מהרב חרל"פ, כתלמיד-חבר של הרב קוק ומכיר את פרטי העניין להצטרף אליו ולנסות יחדיו ליישב את המחלוקת.


הרב הטיל עליי את שליחות  הזמנתו של הרב חרל"פ. משהסכים הרב חרל"פ הגעתי עם מונית לביתו ונסענו לבית הרב הרצוג.


הרב הציב שני כסאות בראש שולחן ושני הרבנים ישבו עליהם לדיון במחלוקת הנ"ל. למחרת ביקר הרב הרצוג בבית הרב חרל"פ, וכך הושג שלום הבית בין שני הרבנים.


לאמיתו של דבר מעולם לא היתה הקפדה מצד הרב חרל"פ על הרב הרצוג, אך ביקשתי למנוע מעורבותם של מחרחרי ריב.



הפגשת הרב הרצוג עם הרב דושינסקי


בשנת 1942 הגיע הצבא הגרמני לשערי  מצרים לעיירת אל-עלמיין, והמזרח התיכון היה בסכנת נפילה בידי צבא רומל הגרמני.


שלטונות הצבא הבריטי דרשו מבעלי בית-החרושת פרידמן בירושלים לעבוד שבעה ימים בשבוע בייצור  מוקשים צבאיים.


רוב פועלי המפעל היו יהודים הונגריים חרדים, חברי מפלגת פועלי אגודת ישראל, שסרו בענייני הלכה למשמעתו של הרב דושינסקי. באמצעות נציגם מר מוטקובסקי פנו אל הרב דושינסקי  בשאלת היתר מלאכתם בשבת.


הרב השיב, שלא יוכל לעשות דבר בעניין זה והציע, כי יפנו אל הרב הראשי הרצוג.


מר מוטקובסקי עשה כן והגיע לבית הרב הראשי. הצעתי, כי שני הרבנים בלוויתי ובלווית מוטקובסקי ייפגשו לדון  בדבר, בתנאי שהפגישה תישמר בסוד, שלא לתת הזדמנות למחרחרי ריב משני המחנות לפעול נגד השיתוף הזה.


לפני קיום הפגישה נועצתי  ביהודי אנגלי בשם גולדווטר, שעמד בראש מוסד כלכלי יהודי בריטי כדי לברר עד כמה חיונית דרישת הצבא. בתשובה נאמר לי כי אין הדברים "כצעקתם". שני הרבנים נפגשו, במלון אמדורסקי, והחליטו לדחות את דרישת הצבא, וכל האחריות לתשובה נפלה, כמובן, על הרב הראשי.


רק הספקתי לשוב לבית הרב וכבר התקשרה אישיות חשובה ובטרוניה שאלה כיצד "העזתי" להוציא את הרב הרצוג מביתו כדי להיפגש עם הרב דושינסקי. השיבותי לו, כי בפגישה נדונה שאלה שההצנעה יפה לה ובית הרב ההומה אדם איננו המקום הראוי לפגישה לזאת. 


למחרת היום התקשר טלפונית ד"ר דב יוסף, חבר הנהלת הסוכנות ובישרנו, כי שלטונות הצבא הבריטי מאיימים לאסור את הרב הרצוג על הפרעתו למאמץ המלחמתי.


ביקשתי את שם הקצין המאיים ונמסר לי שמו של קולונל מסוים. התקשרתי אליו והזמנתיו, בשם הרב הרצוג, לתה מנחה של שעה 5.


בבואו נדהם לראות חדר אורחים מהודר בסגנון בריטי, שולחן ערוך לפי כל כללי התה האנגלי ורב המיטיב לדבר באנגלית – אוקספורדית (הקצין סבר לתומו כי מדובר באיזה רב ירושלמי קנאי משכונת מאה שערים). הרב קרא באזניו קטע תפילה מסידור בעריכת הרב הרץ,  המלמד, כי השבת שומרת על ישראל ועל שלום ירושלים, ומאידך חילול שבת גורם להפקרת שלום העיר. כמובן הוסיף הרב, אם יעבדו הפועלים שישה ימים בשבוע, 24 שעות מדי יום והעבודה לא  תספיק לייצר את הכמות הנדרשת לצבא, נשוב לדון בבקשתך להוסיף עבודה בשבת, אך עד שלא הגענו למצב זה אין להתיר עבודה בשבת.


הקולונל קם, הסתלק, ויותר לא שמענו דבר בעניין זה.



השתתפות הרב הרצוג בחתונת נכדתו של הרב איסר-זלמן מלצר


נכדת הגאון הרב א"ז מלצר עמדה להתחתן. הנוהג הוא שסידור חופה וקידושין נעשה ע"י רב העיר של מגורי הכלה, ואם משום מה מסדר רב אחר את החו"ק – אין הרב המקומי משתתף בטקס הנישואין.


הכלה, נכדת הרב א"ז מלצר עמדה על כך שסבה יערוך את החופה והקידושין.


הרב הרצוג אליו פנו מטעם משפחת מלצר הודיע על הסכמתו, כי הטקס ייערך ע"י הרב מלצר ולפי הנוהג, בנסיבות אלה,  יגיע לטקס הכלולות לאחר החופה לברך את הזוג ואת הסבא.


הרב מלצר  ביקשני להשתדל כי הרב הרצוג ישתתף, בכל זאת, אף בחופה.


אכן, הסדרתי את העניין, לרצון כל המקורבים.  עפ"י הצעתי ישתתף הרב הרצוג בחופה ובהגיע תור  סידור הקידושין יכריז השמש: "מכבדים את מורנו הרב הראשי בסידור הקידושין" ואילו הרב מצדו יפנה לרב מלצר ויכבדו לסדר הקידושין במקומו.


וכך היה – ושלום על ישראל.



יתר קורותיו של הרב גולדמן מובאים בהרחבה על פני האתר

סרט על ברוך מזרחי, בהשתתפותו של הרב גולדמן

הרב גולדמן על בית ברוך מזרחי.VOB
הרב גולדמן 1927.pdf
יום הולדת 80 של הרב גולדמן.pdf
תמונה של הרב גולדמן.pdf
הרב סבא גולדמן עם אוהד.pdf